ניוקאסל 1: למי שבאמת אוהב כדורגל אנגלי

Welcome to toon , קיבל את פנינו נהג מונית חייכן כשהגענו לתחנת הרכבת של ניוקאסל וחיפשנו מקום לשים בו את הראש. בלי להבין מה הוא רוצה, הנהנו, אני וחברי ליאור, בראשנו. מהר מאוד הבנו שהג'ורדיז פשוט מדברים אנגלית שאף ישראלי לא יכול להבין, הם לא יכולים להגיד טאון ופשוט יוצא להם טון. שיבוש ההברות הוא עד כדי כך חמור שה-toons דבק ככינוי של תושבי ניוקאסל בכלל ואוהדי יונייטד המקומיים בפרט.

ארבע שעות נסיעה ברכבת ממרכז בלונדון, אי שם בצפון מזרח אנגליה על גדות נהר הטיין, שוכנת העיר הכי מטורפת באנגליה. לכדורגל ובכלל. את הטירוף של הכדורגל אפשר לראות מיד, אם בכמות חולצות הפסים בצבעי השחור לבן שרואים ברחוב ואם בנושא השיחה המרכזי, שמשתנה רק לעתים נדירות. להבדיל מהאפרוריות שיש לערי יורקשייר וערי צפון מערב אנגליה, ניוקאסל חיה ותוססת.

מדובר על העיר הגדולה הצפונית ביותר באנגליה, רק מרחק שעה נסיעה מבירת סקוטלנד. ההשפעות באופי, כמו גם הייאוש הכלכלי (העיר הזולה באנגליה לפחות מהמקומות בהם ביקרתי), ממש כמו בסקוטלנד, יוצרים תחושה ושמחת חיים לא אנגלית בעליל וכמובן - אובססיה אדירה לקבוצה של העיר. החיבור הזה, בין מסורת הכדורגל האנגלית והטירוף הסקוטי, יוצרים את חווית הכדורגל המרתקת ביותר באי הבריטי.

בניגוד לרוב האיצטדיונים באנגליה, סט ג'יימס פארק נמצא כשלוש דקות הליכה מהמדרחוב הראשי של העיר, חלק אינטגרלי ממרכז הבילויים והקניות. התושבים קוראים לו בית המקדש. 52 אלף המקומות תפוסים כל שבוע והתור למנויים עומד על יותר מעשרים אלף. בעיר, וזה הנתון המפתיע, יש בסה"כ קצת יותר מרבע מיליון איש, שמשתמשים בבית המקדש גם לחתונות. בשיפוץ האחרון של האצטדיון נבנו בו אולמות שמחות.

הטירוף באזור הוא לא נחלתם הבלעדית של הג'ורדיז. במרחק של פחות מ-40 מייל נמצאות מידלסבורו וסנדרלנד. אל תגידו את השם בקול, כי השנאה "לחתולים השחורים" מעבירה את הג'ורדיז על דעתם. אוהדי החוץ של סנדרלנד וניוקאסל הם הטובים בפרמייר ליג, ואם תבקרו באיזור תבינו למה. היריבות ביניהם בהתאם.

ארבעה גיבורי ספורט יש בעיר. הראשון, ומזה די הופתעתי, הוא קופץ המשולשת ג'ונתן אדוארדס, שיאן עולם ומדליסט זהב באולימפיאדה (וגם חבר קרוב של מקבילו הישראלי, רוגל נחום), שהפך לסופרסטאר מסיבה אחת - הוא ג'ורדי שהראה לעולם מאיפה משתינים דגי נהר הטיין. הבא בתור הוא ס'ר בובי רובסון ומיותר להרחיב. הקסם והג'נטלמניות של המאמן כבר סחטו דמעות ברחבי היבשת וההצלחה של ניוקאסל בשנים האחרונות הפכה אותו ליקיר העיר. קווין קיגן גם הוא סוג של אל בעיר. המאמן השרמנטי לקח את ניוקאסל מלמטה והעלה אותה לעונות שיא בצמרת, עם כדורגל שהלהיב את כל אירופה. גם היום נשאר לו מקום חם בלבו של כל ג'ורדי. הרביעי הוא אלן שירר, שוויתר בזמנו על הצעת ענק ממנצ'סטר יונייטד והעדיף לחזור הביתה לניוקאסל (אל דאגה, עני הוא לא יצא מהסיפור). במסיבת העיתונאים הזכיר שירר שהוא בן של כורה מניוקאסל ותמיד חלם לחזור הביתה. לאוהדים זה הספיק, 15 אלף איש באו לקבל את פניו עם הגעתו לקבוצה ומאז ולא התאכזבו. שירר הוא המנהיג והסמל של הקבוצה שהפכה לגורם של ממש בצמרת האנגלית, אבל אליפות בשחור-לבן עדיין אין לו. השבוע, בעקבות לחץ תקשורתי, הודיע שירר כי הוא שוקל לחזור מהפרישה מנבחרת אנגליה, אבל לבסוף הודיע כי הוא נשאר בבית. מטרה אחת נשארה לו בקריירה – אליפות עם ניוקאסל.

כששתי האופציות האחרות, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד, מגיעות מהמועדונים שחרטו על דגלם את מבחן התוצאה, בתארים ובממון, יותר מכל גוף אחר בכדורגל האנגלי, ולאור פתח התקווה שנפער בצמרת, עד לסוף העונה, אני עם שירר ועם ניוקאסל כקבוצה השניה שלי באנגליה.