גובה אריות: ההרכב הבלתי שגרתי חתום על הניצחון של מכבי תל אביב

4:17 דקות לסיום הרבע השלישי, אמש (חמישי) בבלגרד מול אנאדולו אפס, הוריד עודד קטש את ווייד בולדווין לנוח. לכאורה, היה מדובר בצעד שגרתי במסגרת ניהול הרוטציה בין כוכבי מכבי תל אביב; בולדווין ולורנזו בראון פותחים יחד ומסיימים יחד, ובין לבין מקבל כל אחד מהם את המנוחה שלו - בזמן שהאחר משחק. אלא שהפעם הזו הייתה שונה.

שונה ממש, כי בולדווין לא חזר. בשבע הופעותיו הקודמות העונה, הוא שיחק 6:35 דקות בממוצע ברבע הרביעי. הנתון הזה מעט מרמה ולא מציג את התמונה המלאה. לעיתים נכנס למגרש דקה או שתיים אחרי תחילתו של הרבע, ובדרך כלל לא ירד ממנו עד לסיום. למעשה, האיש סופסל רק במקרי קיצון: בלב ליבו של הגארבג' טיים נגד אלבה ברלין (לטוב) וריאל מדריד (לרע), ובדקות המכריעות מול ברצלונה לאחר שהורחק (בואו, זה נחשב ל"מקרי קיצון"?).

כלומר, הדיפולט ברור ומתורגם למציאות - כל עוד המשחק "חי", בולדווין יהיה על המגרש בדקות ההכרעה ולא יפספס אפילו שנייה. עד אתמול. מאמן הצהובים לובשי הכחול החליט להעביר מסר לגארד שלו. בולדווין נראה על הגבול שבין כבוי לעצבני, היה עסוק בעצמו ולא הצליח לשגר כדורים לטבעת - 9-2 לשתיים, 1-0 לשלוש ו-2-0 נדיר מהעונשין. הוא העמיד מדד שלילי (1-) והפלוס/מינוס שלו היה הנמוך ביותר בקבוצה: בכמעט 20 דקות ששיחק, היא הפסידה בתשע הפרש; בקצת יותר מ-20 דקות שסופסל, היא ניצחה ב-18.

והמסר שעליו סופר כאן הוא חשוב, כי בשבועות האחרונים נוצר הרושם שיש במכבי תל אביב שני שחקנים שהם כמעט מעל הקבוצה, וגם אם בראון יזייף בהגנה ובולדווין יאבד את הראש, קטש ילך איתם באש ובמים. החלטתו לשים לכך קץ אינה מובנת מאליה. כשמאמן הולך עם הכוכבים שלו, האחריות - לפחות מבחינה תדמיתית - מתחלקת ביניהם; כשהוא הולך נגדם, הזרקורים יופנו אליו. צל"ש או טר"ש.

לקטש היה את הלוקסוס לוותר על בולדווין, משום שתמיר בלאט הופך אט אט את סימני השאלה לגביו לסימני קריאה. בארבעת המשחקים האחרונים הוא עומד על 11 שלשות ב-57.8% בדרך ל-8.2 נקודות ו-5.5 אסיסטים. סער שהם צייץ השבוע נתון מדהים: הרכז הישראלי מדורג שני בתולדות היורוליג באסיסט פר 40 דקות (9.4), כשרק פקונדו קמפאסו נמצא מעליו.

זה לא אומר שבלאט יכול לחפות לחלוטין על הכוכבים האמיתיים; הוא לא יעשה זאת כל עוד ישלים 83 דקות בסחיטת עבירה אחת, אפס ביקורים על קו העונשין ושתי זריקות לשתיים (לעומת 19 לשלוש) - כמו בארבעת המשחקים הללו. אבל בימים כמו אתמול, שבהם הוא צולף ארבע פעמים מחוץ לקשת ומצליח להריץ את ההתקפה בצורה טובה מכל האחרים, יש למכבי רכז מחליף לגיטימי. לכאורה, זו משבצת בסיסית ומובנת מאליה. בפועל, היא לא הייתה קיימת אשתקד.

בעיתות שגרה, אנאדולו אפס מציבה בפני יריבותיה אתגר פיזי משמעותי. מעטים הסמול פורוורדים שנהנים מיתרון פיזי על אחד כמו בונזי קולסון; ואם הטורקים היו מתייצבים למשחק אתמול בהרכב מלא, עם וויל קלייברן, כל האירוע היה מתפתח אחרת. אחרת - לא בהכרח לטובת צד כזה או אחר. דווקא מאז מכת הפציעות הבלתי נתפסת שנחתה עליהם, הם הספיקו לנצח את פנאתינייקוס, אלבה ופנרבחצ'ה בתוך חמישה ימים.

משהו באיזון של הקבוצה הזו מופר באופן בסיסי, עוד מאז העונה שעברה. נראה שאין מקום במגרש אחד לסגנונות המשחק ההפוכים שמציגים שיין לארקין (אביר החופש, הריצה, החדירות, ההוצאות והשלשות) וקלייברן (מלך משחק הפוזשנים, הגב לסל והפיזיות). וברגע שכוכב אחד מושבת, הכוכב השני יכול להשליט את הסטייל שלו. וזה מה שקרה בשבוע וחצי האחרונים. לארקין חזר להיות לארקין, דאריוס תומפסון הצליח לבוא סוף סוף לידי ביטוי, ולצד שניהם גם טייריק ג'ונס מקבל את הבמה להציג את היעילות האתלטית שלו. ומול הרכבי שלושת הגארדים של ארדם ג'אן, קולסון מצא עצמו שוב ושוב מול שומרים נחותים, חלשים ונמוכים ממנו, בדרך למשחק השיא שלו העונה, עם מדד 26 ב-27 דקות.

אז אפס שוב רצה ושטפה, וניצלה את האין-הגנה של מכבי כדי להצטרף למועדון הכמעט 50 נקודות במחצית הראשונה. אלא שבסוף, נגמר לה האוויר. תומפסון שיחק אתמול כמעט 37 דקות (אחרי 36, 36 ו-30 בשלושת הניצחונות), ללארקין היו 34 (אחרי 34, 33 ו-35) וג'ונס עמד על 26 (29, 25 ו-31), כשגם ארקן אוסמני ומייק דאום נושקים ל-30. ומול הריאות המותשות הללו, העמיד קטש את ההרכב הבלתי שגרתי שנתן לו את הגרוש ה-100 בלירה הטורקית.

בשבוע שעבר, אחרי הניצחון בווילרבאן, ביקרנו את המאמן על הליינאפ שאיתו בחר לפתוח את הרבע הרביעי המתוח. כדי להוכיח שאין לנו מושג, הוא העלה חמישייה כמעט זהה לעשר הדקות האחרונות אמש - עם בלאט, אנטוניוס קליבלנד, ג'יימס ווב, חסיאל ריברו ורומן סורקין (שהוחלף כעבור זמן קצר בידי ג'וש ניבו). ותאמינו או לא, זה עבד: יתרון הסייז והטריות הטיס את מכבי מ-64:66 ל-69:81 בשלוש דקות וחצי, וזה היה הנוקאאוט שהוריד את הכפיל של בוראט לקרשים.

ובמלחמה כמו במלחמה, אי אפשר לסיים בלי קצת לאומיות - שלא לומר, לאומנות. "אתם לא תימלטו מזעמו של אללה", הטיח חסן ביטמז בנאומו השבוע בפרלמנט באנקרה, שנייה לפני שהתמוטט ומת. לפחות נחסכה ממנו תמונת הניצחון: 0:6 לקבוצות הישראליות על יריבותיהן הטורקיות בתוך חודש וחצי. נחת לוקום.

תודה לדור לבנת מ"מכביבול" על הסיוע באיסוף הנתונים