"לאורך רוב תקופת המלחמה, נאלצנו להתאמן ולשחק בחו"ל. למרות שהלחימה מתנהלת בארץ, דווקא בחוץ אני מרגיש פגיע והרבה פחות בטוח. סביר להניח שזה יעבור, אבל תחושת הביטחון נעלמה כמעט לגמרי, ואלוהים יודע כמה זמן ההרגשה הזו תישאר.
"מצאתי את עצמי מפחד ומהסס אם ללכת למקומות, שומר על ערנות בנוגע לבני אדם סביבי. באיזשהו מקום אתה נדרש להסתיר את עצמך. כששומעים אותך מדבר עברית, ושואלים אותך מאיפה אתה, כשאתה מסתכל לצדדים ומתלבט אם ללכת עם הגאווה שלך ולהגיד 'ישראל' - או לפחד ולהמציא שטות בתקווה שלא תיפול על האדם הלא נכון, שיקלוט את האמת וירצה לעשות עם זה משהו.
"אני אומנם יכול להסתיר את עצמי מספיק, במיוחד כשאני לבד, בגלל צבע העור שלי והשליטה שיש לי באנגלית, אבל עצם העובדה שאני מרגיש צורך לעשות את זה הוא מפחיד. כשאני נמצא עם הקבוצה ועם החברים, זה מפחיד עוד יותר כי יש גבול לכמה אפשר להסתיר את עצמך. כל היום אני נקרע בין הגאווה כישראלי לבין זהירות ופחד, וזה לא פשוט.
"מה שהשתנה בנו כחברה זה שכולנו מצולקים, כואבים ומצומררים מהזוועות שאנשים עברו - בין אם אלה אנשים שאתה מכיר ובין אם לא, אלה תחושות שלעולם לא נוכל לשכוח".