1. צעד קדימה? עליית מדרגה? שדרוג? התגייסות?
יתרונות רבים יש לה, לשפה העברית, אבל בכל הקשור לכדורסל היא מעט לוקה בחסר. מעבר למושגים המקצועיים שלקוחים באופן אוטומטי מאנגלית ולא נמצא להם תרגום מימין לשמאל - ריבאונד, אסיסט, פיק אנד רול - יש גם מונחים סביבתיים שקשה לעברת אותם. לדוגמה, ה-step up המצופה משחקנים כשאחד מחבריהם נעדר. מה זה, צעד קדימה? עליית מדרגה? שדרוג? התגייסות? מילים רבות ויפות, שאף אחת מהן לא מושרשת באופן מוחלט. פשוט סטפ-אפ.
ואת הסטפ-אפ הזה הייתה צריכה מכבי תל אביב לקבל מול ברצלונה. תמיר בלאט וג'ון דיברתולומיאו הם אולי הגארדים - סליחה, רכז וקלע - הפחות בכירים בשרשרת המזון, אבל היעדרם הפך את השמיכה ללא יותר מכרית. ווייד בולדווין ולורנזו בראון, שידעו בעבר לחפות זה על חסרונו של זה בצורה מדהימה, כל אחד בתורו, עלו אמש (חמישי) לפרקט בהאלה פיוניר בידיעה שהפעם נדרשת מהם זהירות מיוחדת. בכל תוכנית משחק שלא תהיה, הצהובים לובשי השחור היו זקוקים משני הכוכבים שלהם ליותר מ-30 דקות - בואכה 35 - ולרגליים טריות עם מוח מלא חמצן ברגעי הסיום.
הסיטואציות הללו מחדדות את החושים. שחקן שיודע כי אין לו תחליף על הספסל, מרגיש שיש לו את החופש ליצור ולייצר, וגם לטעות, אבל האמת היא שלצמד Air B&B יש את החירות הזו מלכתחילה, גם בעיתות שגרה. ולתחושת הדחיפות הזו יש, באופן טבעי, גם חסרונות שגובות מחיר מהשחקנים, ממאמנם ומהקבוצה כולה.
למשל, הגנה. בראון הגיע לפני יותר משנה למכבי תל אביב עם טיקט של רכז-על, בעל סייז וגובה, ראיית משחק פנומנלית, שיודע להפוך את חבריו לטובים יותר ולצבור נקודות בעצמו, וגם - כן, כן - שומר לא רע בכלל. אלא שהקבוצה ניהלה עונה שלמה בלי רכז מחליף, ולאיש עם הסרט על הראש ניתנה הנחת סלב; איך יכופף רגליים וישמור, כשהוא נדרש להוביל, להנהיג ולנהל את ההתקפה, ומקבל פחות משמונה דקות וחצי לנוח בערב?
באיזשהו מקום, בראון לקח את זה לאקסטרים, ולצד יכולתו העצומה וסגולותיו המובהקות הוא הפך לחור בהגנה, למעט הבלחות נקודתיות. גם העונה, הוא עוד לא באמת נהנה מהצטרפותו של בלאט למשפחת הרכזים. מצד אחד, רק בשניים מתשעת המשחקים שהתקיימו עד כה היה למכבי סגל מלא בקו האחורי; ומצד שני, המחשבות על ניהול עומסים מפנות את מקומן כל עוד הליגה המקומית אינה משוחקת.
המקרה של בולדווין שונה. הוא בגיל "נכון" יותר מבראון, נהנה מיתרונות פיזיים ואתלטיים על פני רוב השחקנים שמולו, ובפשטות - הוא השומר הטוב ביותר שיש למכבי במצבת הגארדים. אתמול, כשידע מה יידרש ממנו, הכל התהפך לו; חמש דקות בתוך המשחק הוא ספג עבירה ראשונה (טכנית), ומאותו רגע לא הרשה לעצמו לשמור. זה קצת נעלם מהעין לאור הערב ההתקפי הנהדר שלו, אבל האיש גם ספג לא מעט נקודות בעבר השני של המגרש.
ואז הגיע הרבע הרביעי. ברגע קריטי, חמש דקות וחצי מהסיום, כשקבוצתו מוליכה בנקודה, בולדווין איבד את הראש. הערה מיותרת הובילה לטכנית שנייה ולהרחקה חסרת אחריות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לו. הוא הורחק גם בהפסד הסוער במשחק השני של סדרת הפלייאוף במונאקו, ותחושת ההחמצה מהפסד לברצלונה מוכרת לו היטב - כי גם אשתקד, בפאלאו בלאוגראנה, הוא ביצע שלוש עבירות בשלוש הדקות האחרונות והותיר את חבריו חשופים בשניות המכריעות (כשבראון בכלל לא שיחק בגלל פציעה).
בסוף, זהו בולדווין, לטוב ולרע. מי שמכיל את האיש והתופעה, צריך להבין שגם הפיוז יקפוץ מפעם לפעם, וחייב למצוא את הדרך לנהל אותו. במכבי תל אביב יודעים לעשות זאת טוב בהרבה מבכל אחת מקבוצותיו הקודמות, וכעת יצטרכו לנטרל שוב את ההערות הבלתי נשלטות ואת שפת הגוף הבעייתית שחזרה אליו, אולי יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז הצטרף למועדון.
2. ריברו 2 מ-2, כל היתר 0 מ-7
אז אתמול, חמש דקות וחצי לפני הבאזר (או שמא זמזם? ככה זה בעברית?), מכבי הייתה זקוקה לסטפ-אפ מספר 2. ולא קיבלה אותו. עד לסיום, השחקנים שנשארו על המגרש ירו 2 מ-9 מהשדה - חסיאל ריברו עם 2 מ-2, וכל היתר עם 0 מ-7; הפוזשן ההגנתי המכריע, בפיגור נקודה, הסתיים בצורה הכי מטופשת שיכולה להיות, עם עבירה בזריקה לשלוש של אנטוניוס קליבלנד; גם את שתי המתנות שהעניק ניקו לפרוביטולה, יריביו מתל אביב לא ידעו לנצל בחסות הכדררת הבלתי נגמרת של בראון, בדרך לשלשה בלתי אפשרית - למרות שהיו לו נתיבי מסירה לא רעים בכלל לבונזי קולסון ולריברו.
האלופה הישראלית קיבלה את ברצלונה כמעט בהזמנה, כי לא יהיו הרבה מקרים שבהם היא תהיה כל כך חסרה ופגיעה. רוג'ר גרימאו השיג את הסטפ-אפ הידוע לשמצה מכיוונים צפויים יותר וצפויים פחות. יאן וסלי פצוע? ג'יימס נאג'י, שקלע 12 נקודות בשבעה משחקים העונה, הוסיף עוד 11 ב-14 דקות; רוקאס יוקובאיטיס נעדר? מעבר החצייה ההגנתי לפרוביטולה, שכבר ירה שש שלשות בעונה שעברה ביד אליהו, הרשית 23 נקודות; תומאש סטוראנסקי סתם נקלע ליום גרוע? אלכס אברינס יצא מהפריזר רק באמצע הרבע השני, ועד לסיום ראה פחות משלוש דקות על הספסל. אחרי שרשם 17 ו-13 נקודות מול מכבי בשנתיים האחרונות, הגיע הפעם ל-16.
במשחק שמסתיים על חודן של שתי נקודות, קל להניח את האצבע על הגרוש שחסר ללירה, ועל הסנט שחסר לדולר. קל - וגם קשה, כי יש המון פרטים קטנים שכל אחד מהם יכול היה לעשות הבדל עצום. את שתי הטכניות של בולדווין חובה להזכיר שוב; צריך לציין גם את עשר נקודות שהושארו על קו העונשין (26-16); ואולי אלה היו 19 האיבודים בשחור; או 18 ריבאונדים בהתקפה שקטפה ברצלונה.
השחורים/צהובים ניצלו את היעדרו של וסלי ואת כישורי ההגנה הלא מרשימים בעליל של ווילי הרננגומס כדי לחגוג באזור הצבע. במחצית הראשונה הם הפעילו בצורה מושלמת את ג'וש ניבו, וכשבארסה התבייתה עליו וניטרלה אותו בפתיחת הרבע השלישי - הגיח ריברו ושלט בטבעות. הוא קיבל עזרה משמעותית מרומן סורקין, אבל לא מן הנמנע שעודד קטש היה צריך להחזיר בשלב כזה או אחר את ניבו ולצוות גם אותו לצד הקובני (או לשלוף לג'יימס ווב ולייצר הרכב נמוך, אתלטי ומרווח).
מכבי תל אביב כבר לא תהיה קבוצה בעלת אוריינטציה הגנתית, אבל זה לא פוטר אותה ואת מאמנה מלייצר איזושהי עקומת שיפור בצד הפחות סקסי של המגרש. מאז 24 הנקודות שספגה עד ההפסקה באואקה, בדרך לניצחון על פנאתינייקוס, הקבוצה הזו סופגת 49.5 נקודות בממוצע למחצית הראשונה; בארסה, כמו רבות מקודמותיה, קלעה באחוזים אסטרונומיים לשתיים (37-24, 64.7%). הקטשים כופים קצב מהיר וסקור גבוה על קבוצות שאינן רגילות לכך. טוב יעשו אם גם ינסו להקשות עליהן בדרך לצבירת הנקודות הזו.
3. "מס לא קטן, אבל ניתן לשאתו"
החל ממחר יתוודע הספורט הישראלי למציאות נדירה, אם כי לא חסרת תקדים: ליגות מקצועניות שמשוחקות בזמן מלחמה. זה יתחיל בכדורגל, ויימשך בעוד מיד אחר כך גם בכדורסל. לפחות בענף הכתום, לא בטוח שהשיקול המרכזי בחזרה למגרשים היה מקצועי נטו; מעורבות כאן הקצבות, חסויות וזכויות שידור (ובמילה אחת: כסף), ועלולה להיווצר תמונה בלתי מאוזנת בין קבוצות שיופיעו עם ארבעה וחמישה זרים לבין כאלו שיצליחו לגייס שלושה, שניים או אפילו אחד. קבוצות הליגה הלאומית ישחקו עם סגלים ישראליים לחלוטין, אחרי שכבר נבנו בצורה שונה לחלוטין בקיץ.
לאור כל זאת - טוב יעשו מקבלי ההחלטות אם יקפיאו את הירידות בשתי הליגות הראשונות, ויעניקו כרטיס אחד לעולה מהלאומית, כדי לפחות לשים קץ לעיוות של 13 הקבוצות בליגת העל.
עצם קיום המשחקים חשוב דווקא לקבוצות שייפגעו מהמצב ויופיעו בסגלים קצרים ולא מסונכרנים, כי הן הראשונות שעלולות לקרוס ללא השגרה הזו. יש לכך סיבה נוספת: אם בעוד חודש, חודשיים או שלושה (אם!) תהיה כאן הפסקת אש קבועה, הנציגות במפעלים האירופיים ישאפו לשוב מיד לארח במגרשיהן. התמונה שבה הן כבר משחקות בארץ במשך תקופה - תהיה קריטית בניסיונות השכנוע הללו.
כדי לקבל פרופורציה נכונה, אולי כדי לחזור שוב 50 שנים לאחור. ב-23 בנובמבר 1973, בשעה שרבבות חיילי מילואים (ובהם גם ספורטאים מקצוענים) נותרו בחזית כדי לשמר את הפסקת האש, חודשה הליגה בכדורגל - וכך כתב ישעיהו פורת ז"ל ב"מעריב":
"מחר יינתן האות לעונת המשחקים שתעמוד בסימן מלחמת יום הכיפורים והרכבים חסרים. החלטת ההנהלה החדשה-ישנה של ההתאחדות לכדורגל לחדש את הפעילות בכל מצב היא כורח השעה - והרע במיעוטו. זה המס שנאלץ הספורט לשלם כחלקו במאמץ הלאומי להחזרת החיים למסלול יחסי. מס לא קטן - אבל ניתן לשאתו.
"אין ספק כי תחזיות והערכות שהיו יפות לעונת המשחקים שאמורה הייתה להיפתח ב-13 באוקטובר, אין כוחן יפה עוד היום. ייתכן כי מי שהיה מועמד לכתר האליפות - הצטמצמו סיכוייו נוכח מציאות חדשה. אולי גם יתברר בסיומה של עונת משחקים זו שנסיבות לא טבעיות דירדרו קבוצות, שלא על פי יחסי הכוחות התיאורטיים מאוקטובר. יש קבוצות שיופיעו במשך זמן מה בהרכבים חסרים ומאולצים. יהיו קבוצות שיופיעו בהרכבים מלאים - אבל לא בכושר מלא, נוכח הופעה דלילה באימונים.
"אך מה קורבן יש בזה - אל מול הקורבנות והמס שנאלצו אלפים במדינה הזאת לשלם - להבדיל אלפי הבדלות - מאז יום הכיפורים האחרון. מן הרגע שנפלה ההחלטה לחדש את הפעילות - יש להניע את הגלגלים במלוא התנופה. שחקנים, מאמנים, שופטים, עסקנים - וקהל חובבי הכדורגל - מצווים להתייחס אל עונת 1973/74 לא כאל 'עונת חירום' אלא כאל אתגר מיוחד, שאין למעלה ממנו. אתגר - שהצלחתו, או כישלונו, יפגעו, או ירוממו - בראש ובראשונה את הקרובים לנושא. דרך צלחה!".