לאורך כל הקמפיין, הדעה הרווחת בציבור הייתה שרק זימונו של ערן זהבי מפריד בין נבחרת ישראל לבין העפלה ליורו. גם אחרי שהתברר אתמול (ראשון) סופית שהקביעה הזו לא נכונה, היא עדיין לא מאוד מפתיעה. זה מאוד מאפיין את האווירה הציבורית סביב נבחרת ישראל לאורך השנים, לפיה אנחנו צריכים לעלות לטורניר גדול ורק החלטה של מנהל מקצועי, מאמן, שיטה או שיבוץ של שחקן מסויים בהרכב, יכריעו אם נעשה זאת בפעם הראשונה מאז 1970.
לצערנו, המציאות שונה - ואף טורניר של נבחרת הנוער או הצעירה לא ישנה את זה. אנחנו פשוט עדיין לא מספיק טובים. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לשחק מושלם מבחינה טקטית ולהגיע במוכנות שיא עם השחקנים הכי טובים שיש לנו, וזה לא היה המצב. אם יש לנו סיכוי, הוא מתחיל בשחקנים שהם מעל לרמה הממוצעת. יש לנו שניים כאלה שמשחקים בטוטנהאם וסלטיק, אך הם פצועים. ההרכב שעלה לדשא אתמול הורכב משחקני ליגת העל וכאלה מליגות ביפן, הונגריה, סרביה ואוסטריה.
אחרי הגול של זהבי כל השחקנים היו צריכים להישאר מאחורי הכדור ולשמור על היתרון היקר, אבל ההתלהבות והדחף לכבוש את השער השני דחפו אותם קדימה, בדיוק מה שהרומנים לא עשו אחרי שהשוו. הם פשוט עמדו נכון, הקשו על ישראל להגיע למצבים ויצאו קדימה רק אחרי חטיפות כדור, מה שנתן להם המון ביטחון. במילים פשוטות - זה הכוח של אחריות וניסיון.
לנבחרת ישראל יש בעיה קשה בהגנה, כזאת שאם לא תיפתר לא משאירה לה יותר מדי סיכויים גם בפלייאוף במרץ. מיגל ויטור קיבל אזרחות כי זה הכי טוב שיש לנו, אבל גם הפורטוגלי כבר מעבר לשיא, במיוחד לאחר חודש שלא שיחק. קל להגיד שצריך לתת לרז שלמה לפתוח, אך גם הוא נוהג לעשות טעות של גול אחת למשחק, ולתת לו את המפתחות במשחק של להיות או לחדול זאת החלטה לא קלה. נטע לביא הגיע רע למשחקים הללו, וכשהוא נראה ככהף הקישור האחורי בהתאם ולא נמצא שם בשביל ההגנה.
נקודת האור של הנבחרת היא שילוב הצעירים. אי אפשר להתלונן על כך שרוי רביבו, ענאן חלאילי, דור תורג'מן או אוסקר גלוך קפצו בתקופה כל כך קצרה מנבחרת הנוער ועד לבוגרים ופתחו ב-11. תענוג לראות את זה, אך יש לזה גם מחיר והוא נקרא ניסיון. אז לפעמים יש התלהבות יתר במקום משמעת טקטית, לעיתים רואים מהלכים מסובכים ולא מספיק תכליתיים. וממילא צריך להודות: השילוב של רובם הוא תוצאה של הפציעות של סולומון, עבדה, חזיזה ויחזקאל, שחסרונם הורגש בעיקר בכל מה שקשור לניסיון.
אוסקר גלוך הוא היהלום של הכדורגל הישראלי, מה שיש לו ברגליים אי אפשר לקחת ממנו. אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפרט ל-20 דקות ברומניה הוא כמעט ולא הופיע בקמפיין הזה. גלוך מקבל מקום בשלישיית הקישור אך נעלם לאורך דקות רבות, לא מגיע לכדור ורמת האגרסיביות שלו והתרומה למשחק ההגנה הקבוצתי נמוכה. הוא לא לוקח את המשחק עליו, אלא מחכה שייתנו לו. זאת הבעיה הכי גדולה שלו בשלב הזה של הקריירה. אי אפשר להיות רק השחקן שבהברקה אחת יכול לנצח משחק. הנבחרת צריכה אותו אקטיבי ותורם למשך הרבה יותר דקות, וייתכן שהוא עדיין לא בשל לכך.
תפקודם של יוסי בניון ואלון חזן שוב עלה לדיון אתמול, ויש הרבה סימני שאלה האם הם צריכים להמשיך. את התשובה נקבל במרץ, והיא לא תוכרע רק על השאלה אם נעלה או לא - אלא גם על איך ניראה. שינו זוארץ ובכירי ההתאחדות מאוד מרוצים מהתפקוד היומיומי של בניון ומהדרך שהוא מתווה, ולא מאמינים בהחלפת צוות בכל שנתיים. אבל בכל מקרה, כרגע כולם מרוכזים במשחקים במרץ ולא חושבים קדימה.
בניון וחזן יצטרכו להסיק את המסקנות מהטורניר ולראות איך מביאים לפלייאוף נבחרת שתוכל לעשות את זה, בתקוה שעד אז יעמדו לרשותם גם כל הפצועים. אז אולי נוכל לתת פייט אמיתי על הכרטיס ליורו.