בתוך ארבעה ימים קיימה מכבי חיפה שני משחקים שונים בתכלית. באחד היא שלטה והחמיצה ללא הפסקה, בשני היא בקושי עברה את החצי. המכנה המשותף: בשניהם איתמר ניצן הוציא שלושה כדורים מהרשת.
אם ביום ראשון אדריכל ההפסד היה לורנצו שימיץ', אמש היה "הערב" של ניצן. הוא היה אשם ישיר בשער הראשון והיה לו חלק גם בשני. האם זה אומר בהכרח שכל התיק צריך ליפול עליו? בוודאי שלא, כי פעם זה ניצן, פעם זה שימיץ', פעם אלה ההחמצות של דין דוד ופעם המערך של מסאי דגו, וזה לפני שדיברנו על הירידה החדה בכושר של קורנו, על חוסר השקט של שרי ועל התהייה האם בכלל היה שווה לעשות את הבלגן הביורוקרטי עם סונדגרן. יותר מדי אנשים, יותר מדי תקלות.
ועדיין, מעבר לבעיות המקצועיות של מכבי חיפה היא סובלת מנגיף אחד שמסוכן יותר מכולם: שעמום.
ברגע שנולדה הקונפרנס ליג, הליגה האירופית הפכה להיות ילד הסנדוויץ' של אופ"א. קבוצות רבות חולמות לשחק בה, אבל לפחות מנקודת המבט של מכבי חיפה, היא נכנסה אליה מפוהקת. להגיע לשם לאחר הדחה ממוקדמות ליגת האלופות זה פרס ניחומים סביר, אבל לעשות את זה שנה לאחר שהיית בשלב הבתים ולאחר שכבר התפדרת באבק הכוכבים של מסי, ניימאר ואמבפה? שפת הגוף של כל שחקן בשורות האלופה הישראלית שידרה אמש בצרפת כאפה רצינית. ההייפ נגמר.
רן היא קבוצה הרבה יותר טובה ממכבי חיפה. למעשה, היא יותר טובה מרוב הקבוצות בליגת האלופות. התבוסה אמש מובנת לחלוטין, אבל האנרגיות הנמוכות של שחקני האלופה הישראלית שידרו כניעה מראש. זהו הלך רוח שעלול ליצור תגובת שרשרת - ועליה יצטרך דגו לתת את הדעת.
עדיין לא סוף ספטמבר, והמאמן הירוק כבר מתמודד עם מה שנראה כמו התחלה של משבר. הספקות שעלו עם ההחתמה מתחזקים. דגו לא נהנה מהקרדיט של ברק בכר, וגם לא מכוכבים כמו עומר אצילי או מוחמד אבו פאני. נקודת הפתיחה שלו הייתה כמעט בלתי אפשרית, והוא יכול היה לשפר אותה עם עלייה לשלב הבתים באלופות.
ובכל זאת, הוא הגיע לליגה האירופית, מפעל עם הרבה משמעות אבל לא מאוד מתגמל, מעבר לבחינה הכספית - גם פחות אטרקטיבי מהצ'מפיונס וגם עם סיכויים נמוכים משמעותית מאלה של קבוצה בקונפרנס לעלות שלב. האם הוגן לצלוב אותו על זה? לא, אבל הרכבת יצאה מהתחנה ונראה שהוא כבר נמצא בלב האתגר הכי גדול שלו עד כה. גם הוא יודע: ביום רביעי, מול סמי עופר מלא, גם ניצחון על סכנין יהיה רחוק מלהבטיח תשואות, אלא אם יושג באופן משכנע וחלק.
זו לא מכבי חיפה של בכר. היום גם גל אלברמן מבין את זה. מותר לה להפסיד באירופה, אבל כל הפסד מעצים גם את החולשות של הקבוצה, במיוחד בהגנה וברמת המוטיבציה ובהתאם לכך מוריד עוד יותר את הביטחון וחושף אותה לביקורת. לא רק שיש על מכבי חיפה משקולת, כל משחק מוסיף לה עוד כמה קילוגרמים.
הצצה קטנה לכיוון של מכבי תל אביב: הקבוצה הזאת רחוקה מלהיות קילרית. אתמול קרה לה משהו שלא הרגישה מזמן: היא הבקיעה שלושה שערים בתוך שליש וקצת של משחק, תחושה של משחק גארבג' ארוך ומתמשך. ואז הגיעו גול מיותר ושער מקרן, שהציב עוד סימן שאלה לגבי יכולתו של רועי משפתי להיות שוער ראשון בלתי מעורער בקבוצה.
בזמן שהפועל באר שבע מנסה לאחות את השברים מקיץ זוועתי ומכבי חיפה פגיעה מתמיד, למכבי תל אביב יש הזדמנות להסתער העונה על התואר. הבעיה היא שגם מול בני ריינה וגם נגד בריידבליק, שני משחקים ביתיים נגד יריבות נחותות ממנה (בעצם, גד עמוס תמיד פייבוריט מולה), היא לא גילתה עליונות יוצאת דופן ויצאה בשן ועין, יחסית.
בעונה הראשונה של איביץ' מכבי תל אביב הריחה את החולשה של הפועל באר שבע, ופתחה פער בלתי מחיק עוד לפני שהסתיים הסיבוב הראשון. מכבי תל אביב הנוכחית צריכה לשאוף לעשות את זה, אבל הכלים שברשותה לא מאפשרים לה. ככל שלא תדע לסגור עניין בליגה, כך יריבותיה, חלשות ככל שיהיו, יישארו בתמונה. קשה להאמין בקבוצה שבשנים האחרונות נוטה להפסיד אפילו במאבקים צמודים על המקום השני ובגביע.