"אין לי די מילים כדי להודות לקהל הנפלא בן הרבבה שמילא אמש את היכל הכדורסל ביד אליהו. קהל זה היה המנצח האמיתי של הערב. אופייני היה סיפורו של סרן יואב. 'הגעתי בטיסה מסיני ולקחתי מיד מונית ליד אליהו. לא רציתי לוותר על ההזדמנות שניתנה לי לחזות במשחק', אמר הסרן הצעיר שפניו היו מאובקות ועטורות זיפי זקן.
"וכמו יואב היו רבים. כאלה שבאו ממערב התעלה וממעלה הרמה. כולם רצו להתפרק קצת אחרי תקופת מתח כה ארוכה, לנסוק למשך 40 דקות לעולם שכולו ספורט והנאה. וממרומי היציעים - הופנו חיש המבטים לחגורה החיה של אנשים בכיסאות גלגלים שהתמקמה בשולי המגרש. ללא בושה החלו הדמעות לחנוק רבים מאיתנו כאשר כרוז המשחק איחל החלמה ורפואה שלמה לפצועי מלחמת יום הכיפורים".
את המילים המרגשות הללו כתב משה לרר ז"ל, ובאמצעותן דיווח על משחקה של מכבי תל אביב מול ליוויס הארלם בשמינית גמר גביע אירופה לאלופות. וזה לא היה סתם עוד משחק בהיסטוריה הארוכה של הצהובים, אלא הערב הראשון שבו חזרו לשחק כדורסל בישראל לאחר המלחמה ב-1973.
אף שחלפו חודש וחצי מאז סיום הלחימה בפועל, ישראל הייתה נתונה עדיין בשיאה של הטראומה והאווירה ברחובות נותרה קשה ועצובה. המוני משפחות איבדו את יקיריהן, עשרות אלפי חיילי מילואים נשארו בכוננות בגזרות השונות ולא שבו הביתה, וגורלם של לוחמים רבים עדיין לא נודע. שלושה ימים לפני המשחק הובא למנוחות דוד בן-גוריון ז"ל, ופטירתו הוסיפה לתחושת המועקה.
הכותרות בעיתונים בישרו כי ייתכן שסיוט המלחמה עוד לא תם. "משקיפים רואים את חידוש הלחימה כאפשרות סבירה", נכתב ב"מעריב" בבוקרו של המשחק - יום חמישי, 6 בדצמבר 1973. "צה"ל נקט באמצעי כוננות מוגברים, בגלל המתיחות שהוחרפה בקווי החזית... המתיחות גברה בימים האחרונים בגלל תזוזה של כוחות מצריים וסורים וכן בגלל צעדים שונים, שעושים בעיקר המצרים, להגברת המתח בגזרות השונות... נוסף לכוננות בחזית, מתקיימת כוננות גבוהה גם בכל יישובי רמת הגולן, בקריית שמונה, בעמק הירדן ובבקעת הירדן".
הכדורסל הישראלי היה משותק במשך תקופה ארוכה בגלל המלחמה. רק חמישה חודשים לאחר סיומה, במרץ 1974, החלו משחקי הליגה הלאומית (הליגה הבכירה דאז). בית"ר ירושלים ומכבי רמת גן איבדו את מקומן בגביע אירופה למחזיקות ובגביע קוראץ' בגלל מצב החירום, ומכבי תל אביב הייתה הראשונה שחזרה לשגרה, בדיוק חודשיים אחרי מתקפת הפתע המשולבת בגולן ובסיני.
הצהובים הגיעו לגומלין ביד אליהו בפיגור נקודה, לאחר ששבוע קודם לכן הפסידו 85:84 בהולנד. "ננצח אותם ב-20 הפרש בתל אביב", הבטיח כוכב הקבוצה טל ברודי, ולא היה רחוק מנבואה מדויקת באופן מפליא; מכבי לא התאמצה במיוחד וטיילה לבית רבע הגמר האירופי עם 71:90 קליל ובטוח. מרווין סטיבנס קלע 21 נקודות, ביל פלאס הוסיף 20, לאריק מנקין היו 18 וברודי עצמו סיים עם 16.
אלא שכאמור, לכדורסל עצמו הייתה חשיבות משנית באותו ערב. היכל הספורט התמלא ב-10,000 צופים, ששיוועו לאסקפיזם ולאשליה קצרה וזמנית של שגרה, אבל המחשבה להתנתק לחלוטין מהנעשה במדינה הייתה בלתי אפשרית ובלתי ריאלית מלכתחילה; הנהלת המועדון חילקה הזמנות לכ-300 פצועי מלחמה, והם זכו לקבלת פנים מלכותית מהאוהדים.
"לנכי המלחמות הקודמות, שקנו להם כבר אחיזה במשחקי גביע אירופה, הצטרפה שורה חדשה. הקהל הנפלא ביותר שראיתי בימי מלחמה קשים אלה ידע להודות להם על גבורתם ואומץ ליבם", הוסיף לרר ב"מעריב". "איתי חשתי כי אני חייב את מקומי ליד שולחן העיתונות לאותו חייל גיבור, שבמחיר יד או רגל קטועה איפשר לנו לחזור כה מהר אל מגרש הספורט ואל 40 הדקות המעניינות שעברו עלינו בהיכל שחידש את ימיו. כזו הייתה גם הרגשתם של ההולנדים הידידותיים שהתקבלו בתשואות והחזירו בפרחים לחיילינו הפצועים".
בערב יום הכיפורים, פחות מ-24 שעות לפני פרוץ המלחמה, השלימה נבחרת ישראל את הופעותיה באליפות אירופה. מוזר ככל שיישמע, במוצאי הצום הועבר גמר הטורניר בין יוגוסלביה לספרד בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית - למרות מצב החירום החדש במדינה. שחקני הנבחרת שהו באולם וישבו מאחורי השדר דן שילון; הם קיוו להתעדכן באמצעותו על הנעשה בבית.
כוכב הנבחרת ביורובאסקט, בארי לייבוביץ', לא חזר לישראל עם חבריו. הוא טס להולנד כדי להצטרף להארלם, קבוצתו החדשה; רצה הגורל, והוא שיחק נגד מכבי תל אביב במסגרת האירופית. "בארי, השחקן מספר 1 של הנבחרת בבדאלונה ובברצלונה, התקבל על ידי הקהל בהתלהבות עצומה כאשר הוענקה לו תשורה מטעם איגוד הכדורסל לציון המקום השביעי בו דורגה הנבחרת באליפות אירופה", דיווח לרר. לא מדובר במחווה מובנת מאליה כנראה; הלוא לייבוביץ' כבר היה מזוהה עם הפועל תל אביב, והפך לאחד היריבים המרים של האוהדים בצהוב.
את המשחק עצמו הוא היה מעדיף לשכוח. הוא קלע רק שמונה נקודות ולא מנע מקבוצתו את התבוסה הקשה. כך תואר אז ב"מעריב": "מיד כאשר עבר את המתרס ולבש את המדים הלבנים של ליוויס - פשט לייבוביץ' צורה והפך להיות שחקן מן המניין, לגמרי לא מזהיר ורחוק מאוד מרמתו הממוצעת".
לייבוביץ' זוכר היטב את מה שאירע אז. "זה אולי המשחק הכי גרוע שהיה לי נגד מכבי תל אביב", אמר לי. "כישראלי, לא התאים לי לשחק באותם ימים בארץ נגד ישראלים. זה היה קשה, והראש שלי בכלל לא היה בכדורסל".