הביקור הראשון של סנדרו טונאלי בסן סירו היה כאשר היה במרץ 2010, חודשיים לפני יום הולדתו ה-10. מילאן התמודדה מול קייבו, והילד צפה כיצד התקשו רונאלדיניו, דייויד בקהאם ואנדראה פירלו לפצח את הגנת האורחת - עד שקלארנס סיידורף נכנס כמחליף מאוחר והפציץ את שער הניצחון בזמן פציעות.
אותו 0:1 קטן איפשר לרוסונרי לצמק את הפער מהמובילה אינטר לנקודה אחת בלבד, וחלום האליפות הרגיש מוחשי. כל הקהל יצא מגדרו, וסנדרו ראה כיצד אביו קופץ מאושר ביחד עם כל יציע האוהדים השרופים. אבא ג'אנדומניקו הוא חבר בארגון האולטראס של מילאן, נסע לעודד את הקבוצה במשחקי החוץ והיה ידוע כאחד הקולניים ביותר. גם אחיו של סנדרו ורוב חבריו אהבו את מילאן. הוא נולד לתוך האווירה הזו, ולא היתה לו שום ברירה אחרת - גם הוא הפך לאוהד מושבע של האדומים-שחורים.
הוא זוכר במעומעם את אסון ההפסד לליברפול בגמר ליגת האלופות ב-2005, כי הרי הוא היה רק בן 5. החגיגות אחרי "הנקמה" על רפא בניטס בגמר ב-2007 נצרבו בתודעה שלו טוב יותר. אבל מה עם סקודטו? אז, אחרי הכיבוש של ההולנדי הנערץ, זה היה קרוב, אבל מילאן התרסקה במחזורים האחרונים של עונת 2009/10 וסיימה רק במקום השלישי. משפחת טונאלי נאלצה להמתין שנה נוספת כדי לחגוג אליפות אדירה. בקהאם ורונאלדיניו כבר לא היו שם, אבל פירלו וסיידורף כן, וכך גם ג'נארו גאטוזו - הקשר הלוחמני שהקסים את סנדרו הקטן יותר מכולם. לו מישהו היה אומר לו אז שאת האליפות הבאה של מילאן הוא יציין ככוכב דומיננטי בהרכב, עם החולצה מספר 8 של גאטוזו על הגב, הוא לא היה מאמין. הוא אפילו לא העז לחלום על תסריטים כאלה.
כן, ללבוש את חולצת מילאן היה מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים ביותר של טונאלי. הוא ידע היטב עד כמה זה לא מציאותי, בין היתר כי הסקאוטים של מילאן פקדו באופן קבוע את משחקיה של קבוצת הילדים בה שיחק בפרבר הדרומי של מילאנו, אך מעולם לא הציעו לו להצטרף לאקדמיה. הוא היה צנום מדי, וגם לא נתפס כמוכשר מספיק כילד. את דרכו הוא נאלץ לחפש בדרכים אחרות - תחילה בפיאצ'נצה, ואז בברשיה שפתחה את השערים בפניו וראתה בו עילוי. כבר בגיל 17, הוא כבר היה בסגל הבוגר, והכותרת הראשונה במקומון בישרה: "יש לנו נער שנראה ומשחק כמו פירלו".
כך החלו ההשוואות הבלתי פוסקות, שרק התגברו כאשר טונאלי הגיע הלכה למעשה למילאן ב-2020, בהשאלה לעונה אחת. הן נבעו בעיקר מהדמיון בתספורת, וגם העמדה על המגרש היתה דומה, אם כי לא זהה. הקשר הצעיר עצמו דחה אותן בתוקף, וסיפר על אהבתו הרבה לגאטוזו. הוא אף התקשר אישית לכוכב העבר, ביקש ממנו את הרשות לקבל את המספר שלו, ונענה באופן טבעי בחיוב. גם פירלו טען, בנדיבות האופיינית: "טונאלי הוא לא היורש שלי, כי הוא שחקן מגוון ושלם יותר". אלא שכל זה לא עזר, והציפיות הגבוהות פגמו בעונת הבכורה של הקשר בסן סירו. ולפני שהחלום המדהים הפך לסיוט, הוא דאג להסיר את כל המכשולים בעצמו. הוא ביקש מהבעלים של ברשיה לעמוד בהבטחתו ולמכור אותו למילאן אם יהיה צ'אנס כזה, ועל הדרך הסכים לקיצוץ בשכרו על מנת לאפשר זאת.
כך הפך טונאלי לדמות נערצת ביציעים, כי האוהדים הבינו עד כמה עזה אהבתו למועדון, ועד כמה חזקה הנחישות שלו להצליח. בעונת 2021/22, הוא כבר לא היה פירלו החדש, וגם לא גאטזו החדש. הוא היה פשוט טונאלי - כוכב בזכות עצמו, מנהיג שעושה הכל במרכז המגרש, מחלץ כדורים, מניע את המהלכים ודוחף את חבריו קדימה. אי אפשר להגזים בהערכת תרומתו הכבירה לזכיה באליפות ראשונה מזה 11 שנה, אשר התרחשה באופן לא צפוי. ולא היה בכל איטליה אדם מאושר ממנו. אולי רק אבא ג'אנדומניקו.
"אני יודע מה עברתי כדי להגיע לכאן, ולעולם לא אעזוב כי זו תהיה טעות. אני רוצה להפוך לשחקן שמייצג את הדור ונושא את הדגל, כמו ג'אני ריברה, פרנקו בארזי ופאולו מלדיני", הוא אמר ב-2022. ואז, בחלוף שנה, הוא עזב לניוקאסל בעסקה שהרעידה את העיר וגרמה לדמעות לזלוג. בהיותו אוהד נאמן ונערץ, טונאלי הוא הסמל הכי מובהק שהיה למילאן. הוא היה הרבה יותר קרוב לליבם של אנשים מאשר ג'אנלואיג'י דונארומה שניסה לסחוט את הלימון עוד ועוד גם בשנים שלפני העזיבה, ומעולם לא הפגין מחוייבות יתר. להצהרות של טונאלי כולם האמינו כי הן היו כנות, ולכן הדעה המקובלת במילאנו היא כי הכריחו אותו לעזוב. הסעודים הסכימו לשלם את סעיף השחרור בחוזהו, ובמצבה הכלכלי הנוכחי מילאן לא יכולה לסרב ל-70 מיליון יורו. ההנהלה דחקה בקשר לעבור, והסבירה לו בשיחות סגורות כי זו הדרך היעילה ביותר בה יוכל לעזור למועדונו האהוב. אם יתעקש להישאר, הוא דווקא יפגע במילאן ובעתידה.
האם הגרסה הזו נכונה? אין לדעת, כי טונאלי עצמו מעולם לא השמיע אותה במילים אלה. מבחינה כלכלית, גם הכוכב עצמו השתדרג מאוד, ולא לגמרי ברור אם המעבר ממילאן למועדון מתעשר בפרמייר-ליג מהווה קידום מקצועי. יש שיטענו שכן. בהודעת הפרידה, הוא הדגיש כי חש "רגשות מעורבים", ואחרי שהודה לכולם ציין: "אני לא נפרד לתמיד, אלא אומר להתראות". הקשר לא הביע התלהבות יתרה עם נחיתתו בניוקאסל, ואוהדי מילאן מיהרו לפרש זאת לטובתם. גם הראיון הראשון שלו על אדמת אנגליה נשמע קצת עגמומי: "אני נמצא במציאות אחרת, והייתי צריך לשנות הכל, גם את עצמי. כבר אין לי חברים קרוב לבית כמו קודם, ואי אפשר לעשות את אותם הדברים. החיים שונים, אבל אני תמיד זוכר שאני מקצוען ", אמר טונאלי.
ניוקאסל הגיבה על כך בציניות. כאשר כבש טונאלי כבר בדקה ה-6 בבכורה שלו, לרשת אסטון וילה בדרך לניצחון 1:5, וחגג בראוותנות, פירסם המועדון בחשבון הטוויטר את התמונה עם כיתוב: "הוא אפילו לא רוצה להיות כאן". אוהדי הקבוצה קיבלו אותו בזרועות פתוחות והרעיפו עליו אהבה, כדי שההתאקלמות תהיה קלה יותר. עם זאת, ב-3 המשחקים הבאים של טונאלי בהרכב, רשמה ניוקאסל הפסדים.
ואז הגיעה הגרלת שלב הבתים בליגת האלופות, והתברר שניוקאסל שובצה נגד מילאן. למחרת פורסם לוח המשחקים, וטונאלי התבשר כי הבכורה שלו במפעל במדים החדשים תהיה מול האקסית המיתולוגית בסן סירו - כאילו הגורל מסרב לתת לו לעזוב. והרי האוהדים באדום-שחור חושבים בדיוק כך. עוזבים אחרים היו מתקבלים בשריקות בוז, אבל טונאלי הוא דמות אהובה גם עכשיו. ביציעים היו מוכנים לפרוס שטיח אדום בפניו. זמן קצר עבר, אבל הם כה התגעגעו אליו. בסתר ליבם, הם מקווים שטונאלי יכבוש שער עצמי וירוץ לצהול ביחד איתם.
לסיפור המרגש הזה התווספה גם סאגת הכשירות. הקשר מתח שריר במשחקה של איטליה מול צפון מקדוניה במוקדמות יורו 2024, החמיץ את המפגש מול אוקראינה בסן סירו, והושאר בשבת על ספסל ניוקאסל מול ברנטפורד, בעוד המנג'ר אדי האו טוען כי ישולב רק במקרה חירום. זה לא קרה, וכעת מצפים כולם לראות אם יהיה בריא מספיק כדי לדרוך על כר הדשא המוכר בסן סירו בנסיבות מיוחדות מאוד. הקאמבק הגיע הרבה יותר מוקדם מהצפוי, ויהיה מוזר לראות אותו בחולצת היריבה, אבל ביציעים בטוחים שזה זמני. טונאלי עוד ילבש אדום-שחור.