הקבוצות של המדינה

"יש לי חתונה על הראש מחר", אמר הראשון. "אני, אני יותר לא הולך לחתונות", ענה לו חברו. "עד שאני לא מקבל הבטחה בכתב שהזוג הולך לשרוד מינימום ארבע שנים, אני לא מפזר את הצ'קים שלי על אנשים שנפרדים אחרי חודשיים, גג שנה". "באמת לא חשבתי על זה", הגיב החבר. "אולי אני אשים על הצ'ק תאריך של עוד ארבע שנים ממחר".

הדין ודברים הזה התרחש ביום שני בהיכל הספורט ביד אליהו, בערך שתי דקות לאחר תחילתו של הרבע השני, כשכולם כבר ידעו שזה נגמר. מכבי עדיין סחבה אלף וחמש מאות צופים למשחק נגד עירוני רמת גן. חלקם עסקו בדיונים מהסוג הנ"ל, אחרים ירדו קצת לפני החצי למזנון ונתקעו שם כדי לא להפסיד את המשחק של הפועל. הרוב היו עסוקים בלתת הוראות בפלאפונים לסוכני ההימורים שלהם. השאר הם חלק מזן נדיר, אנשי כת שיכולים לפתוח את יומן הפגישות שלהם ולהגיד לך שהם מצטערים, אבל הם באמת לא יכולים להיפגש איתך ביום ב' בשמונה, כי יש להם את מכבי נגד רמת גן על הראש.

אפילו השחקנים, חוץ מבלומנטאל, איבדו עניין מהר. אודריך לא קם מהספסל, בשוק הגיע מתישהו ברבע הרביעי, בלאט הבין מהר מאוד שהוא לא יכול לשכנע את לובין/שארפ/הלפרין שאל אמין הוא סוג של הכנה לתיוס אדני והיה עסוק רוב הזמן במחשבות קיומיות ("מתי בדיוק אני אמור לשלם את הארנונה למועצה לפני שאני מקבל כפל קנס?"). ורק מוני פנאן, שש דקות לסוף, עם מכבי בהפרש שמדגדג את השלושים וכשהשאלה היחידה היא אם תקלע שוב מאה, דווקא אז פנאן קופץ כנחוש נחש על שריקה שנעלמה ממשרוקיתו של השופט.

מעבר לדאגה לשלומו של פנאן, הרי שהסיטואציה הזו מציירת היטב את תמונתה של מכבי, תמונה שנמצאת מחוץ למסגרת של המדינה שאימצה אותה לחיקה כקבוצתה הלאומית. אחרי הכל, ומעבר לערפל הזוהמה שהוטח כלפי מכבי (גם על ידי כותב שורות אלו), פנאן הוא איש מסור ודואג ששם את טובת מקום עבודתו לפני כל דבר אחר (ובמקרים מסויימים, מדובר גם בחייהם הפרטיים ובבריאותם של אנשים אלו). אם יש לאוהדי הכדורסל בישראל על מה להלין, הרי זוהי העובדה שמעולם לא התארגנה קבוצה אחרת של אנשים עם דאגה כה כנה ועיוורת לרווחתה והצלחתה של קבוצת כדורסל אחרת בישראל. זהו, מעבר לכל טיעון אחר, ההבדל האמיתי בין מכבי לשאר הקבוצות ומכאן - לעליבותה של הליגה עצמה.

מעבר לכך, הארגון של מכבי, העמידה שלו בתנאי תשלום, העובדה שקבוצות לא מהססות להגיע לכאן וזרים ששים ללבוש את המדים הצהובים-כחולים, הסטנדרטים הבינלאומיים שמכבי הרגילה בה את המדינה (גם, אבל לא רק מבחינה מקצועית), העובדה שסגל הקבוצה מונה היום שחקנים שכמעט בלתי אפשרי לפתח כלפיהם אנטגוניזם (אלא אם אתה פרחח אוהד הפועל) - קחו את כל העובדות הללו ותנסו להלאים אותן. צודקים אוהדיה האמיתיים של הקבוצה: מכבי היא לא קבוצה של הממסד, היא קבוצה שהממסד נדבק אליה. כל קישור בין הקבוצה למדינה שבה היא משחקת ואותה היא מייצגת, גורם לה עוול משווע.

לעומת מכבי כדורסל, בית"ר ירושלים היא עצם מעצמו של הממסד (ויש להודות שבאמצע שנות התשעים היא היתה מהדברים היותר טובים שיצאו ממנו). היא עממית, מרגישה בבית בחיקו של השוק, רושמת על מפיות, היא ה"יהיה בסדר" וה"סמוך", היא קריצת העין. בשעותיה הטובות (על המגרש) היא היתה התגלמות הישראליות. אלפים נהרו אחריה, במים ובעיקר באש. מועמדים באו לטדי לעבור בו מבחן כלים, קריאות "מוות לערבים" קידמו את עליית הקבוצה למגרש, שלא להזכיר את העובדה שבקבוצה שבה נותן את הטון שר בממשלה הנוכחית ובממשלות עברו, יש איסור שקט לא לכלול שחקן מלאום מסויים.

אבל מעולם לא היתה בית"ר ראי להשתקפותה של המדינה כפי שהיא כעת: ההתרפקות הנוסטלגית על עבר בינוני (וכי מהם טלקר, זוהר, טלסניקוב, אוליאנוב ואדרי, אם לא התרפקות על העבר?), סכסוכים מבית ומחוץ וסבל שלא נגמר מדריסת רגלו של הטייקון העשיר. ההווה שלה מייאש וצפייה לעתיד לא מרמזת על אפוקליפסה בוורוד. אוהדיה, אט אט, חרש חרש, מתמעטים.

אם הקורלציה הזאת באמת תופסת, הרי שאין ספק אלו מדים ילבש אבי נמני בעונה הבאה.