נבחרת גרמניה בכדורגל מצויה באחד המשברים החמורים בתולדותיה, פחות משנה לפני שתארח את יורו 2024. אתמול (ראשון) פיטרה ההתאחדות את המאמן האנזי פליק, לאחר התבוסה המבישה 4:1 ליפן, ולא הייתה מסוגלת אפילו להמתין יום אחד כדי לתת לנבחרת הכדורסל את הכבוד המגיע לה.
ואיזה כבוד עצום מגיע לנבחרת הזו: גרמניה הוכתרה לראשונה בתולדותיה לאלופת העולם, והציניקנים בקרב חובבי הספורט במדינה צחקו על כך שהמדינה זכתה בדאבל - גם התואר ההיסטורי בכדורסל, וגם הפיטורים הכל כך מתבקשים בכדורגל - והכל באותה שעה. יש שיאמרו שתזמון הודעת הפיטורים, דווקא במקביל לגמר, לא היה מקרי.
כשמביטים על המסע שעברה גרמניה בדרך לזכייה הזו, קשה שלא להתרשם מהתהליך. רק לפני שש שנים חגגה מולה נבחרת ישראל את ניצחונה היחיד ביורובאסקט הביתי בתל אביב; הנבחרת שאימללה בשבועיים האחרונים את היריבות החזקות בעולם ספגה אז 43 נקודות ו-20 ריבאונדים מריצ'רד האוול ועומרי כספי.
"נקודת השבר של הכדורסל הגרמני הייתה לפני משהו כמו 15 שנים", נזכר רופרט פאביג, פרשן העיתון "המבורגר אבנדבלאט". "בבונדסליגה לא הייתה מגבלת זרים, ולמעשה הקבוצות הציגו עשרה זרים אמריקאים שנאבקים זה בזה על הפרקט, בזמן שעל הספסל יושבים השחקנים המקומיים ומביטים בהם מהצד. ואז החלה המהפכה: מספר הזרים בסגל הוגבל לשישה, היו כמובן גם שישה גרמנים, הקימו ליגות לצעירות והשקיעו בתוכניות האימון לנוער".
נקודת המוצא לכל מדידה בגרמניה מגיעה באופן לא מפתיע לאיש אחד: דירק נוביצקי. וכשמביטים על הנבחרת שמתהדרת היום בתואר אלופת העולם, מזהים מיד את ההבדל. בניגוד ל"ג'רמינייטור" שפרץ לגדולה בלי לעבור אפילו לשנייה אחת בבונדסליגה, כל השחקנים המרכזיים בסגל הנוכחי - מדניס שרודר, דניאל תייס והאחים פרנץ ומוריץ ואגנר (שמשחקים היום ב-NBA), עבור ביוהאנס פוגטמן ויוסטוס הולאץ (שמסתובבים ביורוליג) ועד מאודו לו, אנדי אובסט, נילס גיפאי, יוהאנס ת'ימן ואייזיק בונגה (שמככבים בצמרת המקומית) - גדלו וצמחו בליגה הגרמנית.
הקבוצות עצמן לא הצליחו לבנות מסורת של הצלחות בכדורסל האירופי; באיירן מינכן הגיעה פעמיים לרבע גמר היורוליג, בעוד אלבה ברלין התקבעה בתחתית המפעל הבכיר והבליחה פעם אחת לגמר היורוקאפ. את זכייתה של טלקום בון בליגת האלופות, לפני ארבעה חודשים (בלי אף אחד משחקני הסגל הלאומי), כדאי לתפוס כחד פעמית - משום שמאז היא כבר הספיקה לשלוח את מאמנה וכוכביה לרילוקיישן בפריז. גם התוצאות בנבחרת מיאנו להגיע: היא הודחה בשלב הראשון של רוב אליפויות אירופה, ובגביעי העולם לא העפילה אפילו לשמינית הגמר. ואז הגיע גורדון הרברט.
המאמן שנולד בקנדה לא נחשב לאחד הנוצצים בתחום. לפני שנתיים, כשהיה בן 62, הוא קיבל את הג'וב מההתאחדות הגרמנית, בעיקר הודות לשנותיו הארוכות על הקווים בפרנקפורט (11 עונות בשלוש קדנציות, שהולידו זכייה אחת באליפות ועוד אחת ביורופקאפ של פיב"א). היום הוא כבר מעין גיבור לאומי, שאיכותו הניהולית, המקצועית והאנושית בולטת על רקע העליבות שבפיטורי פליק מהכדורגל.
"זה הרגע השני בחשיבותו בחיי, אחרי לידת הילדים שלי", התרגש הרברט אחרי הזכייה, ודאג לחוות - במלוא מובן המילה - את שיא הקריירה שלו. "יידרשו לי כמה ימים כדי לעכל מה עשינו כאן. אני כל כך גאה בשחקנים האלה. לפני שנתיים שוחחתי עם דניס בפעם הראשונה, וכבר אז הרגשתי את הלב הגדול והמחויבות שלו. זו הייתה שיחה של שלוש או ארבע שעות, ובנינו מערכת יחסים מיוחדת. מיניתי אותו לקפטן, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי. הוא כל כך גאה להחזיק בתפקיד הזה, דווקא בנבחרת גרמניה. במשחק הראשון שלנו במוקדמות הפסדנו, אבל זו הייתה רק תחילת הבנייה".
והבנייה שעליה מדבר הרברט עבדה באופן הדרגתי ועקבי. לפני שנתיים, באולימפיאדה, גרמניה הגיעה לרבע הגמר (לראשונה מאז 1992). אשתקד, ביורובאסקט, זכתה במדליית הארד (לראשונה מאז הסגנות ב-2005). וכעת, במונדובאסקט, היא העפילה לרבע גמר ראשון מאז 2006, ואז לחצי גמר ראשון בתולדותיה, עד שהפכה לאלופה. "האמת היא שהרברט בנה תוכנית לשלוש שנים, והיא הקדימה את זמנה בצורה קיצונית, אבל מי אנחנו שנתלונן", צוחק פאביג.
לדברי הפרשן מהמבורג, "חצי מהסגל שחגג אתמול, היה שם גם בטוקיו, והחל לבנות אז את הכימיה הקבוצתית. הרברט הצליח לגייס את שרודר, ותחתיו הוא מחויב כפי שלא היה מעולם. אולי מחויבות זו מילת המפתח. שחקנים שלא היו מחויבים ולא רצו להגיע פעם או פעמיים, פשוט נפלטו מהסגל והפסיקו לקבל זימונים, כמו מקסי קלבר וטיבור פלייס. שרודר מעולם לא היה טיפוס קל, וגם בגרמניה היו רבים שלא ממש אהבו אותו, אבל היום אף אחד כבר לא יכול להגיד עליו מילה רעה. הוא כל כך התבגר, גדל וצמח כשחקן ובעיקר כאדם. מגיע לו כל הכבוד".
גרמניה אמנם זכתה בגביע העולם בלי לשמוט משחק בדרך, אבל המסע שלה לעבר הפודיום לא עבר בצורה חלקה. ואגנר נפצע בתחילת הטורניר, שרודר ומאמנו התעמתו באחד המשחקים, ואז הגיעה גם תצוגת ה-4 מ-26 מהשדה של הכוכב הסורר. כל האירועים הללו, שיכולים להפוך לסמלים בקמפיין, נשכחו כלא היו. "למה?", שואל פאביג את עצמו וממהר לענות, "כי הרברט הוא מאסטר בפסיכולוגיה ובניהול קבוצה. הוא איפשר לנשים להיות עם השחקנים במלון, וסמך עליהם שלא יפשלו. הנבחרת התנהלה באווירה של טיול שנתי, במובן החיובי. ראית שהם נהנים יחד, ולכן הם גם הצליחו להתגבר על הקשיים ולהישאר יחד".
בעוד פחות מחודש תיפתח עונת היורוליג, ובגרמניה לא בונים על כך שהזכייה במונדובאסקט תביא שינוי ביחסי הכוחות. אלבה תארח את הפיינל פור בברלין, ופאבלו לאסו נחת בבאיירן בניסיון לשדרג את הפרויקט לפני המעבר לאולם גדול וחדיש במינכן, אבל ספק אם השתיים הללו יאיימו על הצמרת הגבוהה.
"זכינו כבר באליפות העולם בכדוריד ב-2007, וכלום לא השתנה גם בענף הזה", שומר פאביג על פרופורציה. "אני מקווה שהזכייה הזאת תמשוך צעירים לשחק כדורסל, ואולי היא תעזור לגייס עוד ספונסרים. מה שבטוח הוא שהנבחרת הזו עוד לא סיימה את הריצה שלה. ארה"ב תעמיד סגל שונה לחלוטין במשחקים האולימפיים, וגם כל הכוכבים של סרביה יחזרו מן הסתם, אבל אנחנו נהיה שם כדי להתמודד על מדליה".