היציאה של דניאל פרץ לחתום בבאיירן מינכן מזכירה במשהו את היציאה בזמנו של אבי כהן המנוח לחתום בליברפול. זה הגיע אז משום מקום. ליברפול הייתה אז הקבוצה הטובה בעולם, אלופת אירופה, השולטת כמעט ללא עוררין בכדורגל האנגלי המאוד תחרותי. מכבי ת"א שיחקה לכל היותר בטורניר האינטרטוטו, ונבחרת ישראל לא הצליחה אפילו לדגדג עלייה לאולימפיאדת מוסקבה. פגישה חצי מקרית בין העיתונאי (אז) פיני זהבי למגלה הכישרונות של ליברפול, באחד משדות התעופה, עשתה את העבודה. לליברפול הגיע קטע הוידיאו שבו אבי כהן כובש שער מטורף מול הפועל ת"א בדרבי, בנובמבר 1978, הוא זומן לשבוע התרשמות ובסיומו יצאו שתי בשורות: אבי כהן נמכר לליברפול תמורת 200 אלף ליש"ט - הון עתק באותה תקופה - ופיני זהבי הפך לשם דבר בכדורגל האנגלי.
היציאה הצפויה של דניאל פרץ לחתום בבאיירן שונה בסכומים וכמובן במעמד הקבוצות. באיירן היא לא הקבוצה הטובה בעולם, היא אחת מכמה הטובות, 83 תארים קבוצתיים, אלופת אירופה לפני 3 שנים. מכבי ת"א התקדמה קצת מאז 1978/9, כך גם נבחרת ישראל ובוודאי הנבחרת הצעירה שדניאל פרץ בשורותיה הזיק משמעותית לנבחרת הצעירה של גרמניה, כשעצר שני פנדלים שסייעו לעליית ישראל לרבע הגמר, על חשבון הגרמנים. זו התרשמות מוחשית יותר. ועדיין, מתי שחקן ישראלי יצא לקבוצה בכירה באירופה מקבוצה ישראלית?
פרץ הוא לא השוער הראשון שיוצא לחו"ל. לא היו הרבה כאלה, למרות שיש כמה שוערים ישראלים - לא תחת הזרקורים - שגם עכשיו מסתובבים בחוץ כמו תומר הרן או עומר חנין. אבי בנימין המנוח חתם בתחילת שנות ה-70 באוסטריה וינה, אבל השוער הראשון שהיה אמור לחצות את הרוביקון ובמידה מסויימת מזכיר את הסיפור של דניאל פרץ, היה אבי רן המנוח. בקיץ 1987 הוא עמד לצאת לשחק באירופה. אסקולי האיטלקית, ולאס פלמאס הספרדית היו בעניין אבל שתי הקבוצות הבכירות שרצו אותו היו מאיורקה וטוטנהאם. הוא עמד לחתום באחת משתיהן, אבל נהרג בתאונת סקי מים בכנרת ב-1987.
מי שירש את מקומו במכבי חיפה ובנבחרת, היה גם הראשון שיצא לחתום בקבוצת פאר אירופית - בוני גינצבורג. הוא חתם אז בגלזגו ריינג'רס, שמעמדה היה משמעותי יותר מזה של היום, אבל נאלץ לצפות שנתיים מהספסל בכריס וודס, שוער נבחרת אנגליה עולה במקומו. דודו אוואט עשה זאת ב-2003 כשיצא לחתום בראסינג סנטאנדר הספרדית ובסוף הגיע בעצמו למאיורקה - אחרי עוד 3 שנים בדפורטיבו לה קורוניה. 11 השנים של אוואט בספרד הן הרף הגבוה ביותר שהגיע אליו שוער ישראלי, אבל הרף שהוצב עכשיו, שני שוערים ישראלים בליגת האלופות - עומרי גלזר בכוכב האדום ודניאל פרץ בבאיירן - הוא כבר פריצת דרך.
פריצות דרך הן בדרך כלל הגלים שאפיינו את היציאה הישראלית למרחבים. עד שנות ה-70 מנעו האגודות הישראליות החובבניות משחקניהן לצאת החוצה ונקבעו במחירים שהבהילו קבוצות אירופיות לגעת בשחקנים האלמונים מהמזרח התיכון. ולכן היציאות החוצה היו או בעורמה, או בהסכמה תקדימית.
ב-1961 הדהים חלוץ נבחרת ישראל ומכבי ת"א רפי לוי כשעזב את הכדורגל הישראלי כדי לחתום בקבוצת היילנדס פארק יוהנסבורג מדרום אפריקה. מדהים, כי לוי היה בן 23 ובאותו יום התחסלה הקריירה שלו בנבחרת ישראל, שהייתה מטאורית (11 שערים ב-17 הופעות, כולל צמד בבלגרד בניצחון המדהים של ישראל על יוגוסלביה). לוי חתם בדרום אפריקה כי לשם לא נדרש שחרור בינלאומי, מהסיבה הפשוטה שהכדורגל הדרום אפריקאי נשאר מחוץ לגדר על ידי פיפ"א בגלל החרם של מדינות אפריקה בשל משטר האפרטהייד.
לוי, שחזר רק לתקופה קצרה למכבי ת"א ב-1966, פתח עם חזרתו לדרום אפריקה את הדלת לכדורגלנים ישראלים נוספים שניצלו את הפרצה, ונסעו לעשות קצת כסף וללמוד מקצוענות. היו שם בין השאר שחקנים כמו לופא קדוש, דניאל דניאלי, משה קיש רומנו, נחמיה חליבה וגם כוכב נבחרת כמו מוצי ליאון שהפסיד אגב כך השתתפות במשחקים האולימפיים במקסיקו ב-1968. הנהירה לדרום אפריקה החישה נהירה לצפון אמריקה, כדי להצטרף לקבוצות בליגה הצפון אמריקאית שרק קמה. דוד פרימו ושימעל'ה כהן חתמו בבלטימור, זאביק זלצר בלוס אנג'לס, ובשנות ה-70 היו אלה שפיגלר ופרימו שחתמו בניו יורק קוסמוס לצד פלה. ועדיין, היה מדובר אז בארצות קיקיוניות במושגי כדורגל.
ב-1970 שיחקה הנבחרת בפעם היחידה בתולדותיה במונדיאל. זה לכשעצמו עשה לכדורגלן הישראלי שם גדול. חלק מהשחקנים רק ניהלו משאים ומתנים, חלק מהם כבר סיכם - מוטל'ה שפיגלר בווסטהאם, גיורא שפיגל בנאנט, רוני קלדרון באייאקס - אבל הקבוצות הישראליות וההתאחדות לכדורגל סירבו לחתום על השחרור הבינלאומי, למרות שהיה מדובר בקבוצות אירופיות די טובות. הראשון שהצליח לשכנע את קבוצתו, הפועל פ"ת, היה קשר הנבחרת שמוליק רוזנטל, שזכה לחתום במדי האלופה הגרמנית דאז בורוסיה מנשנגלדבאך, ולא רק שעשה תקדים, הוא היה הראשון שחתם בקבוצה אירופית, ועוד איזה.
המעבר שלו הצליח לרכך קצת קבוצות. מכבי נתניה שחררה את שפיגלר לחתום בפ.צ פריז ואחר כך בפריז סן ז'רמן, שפיגל נאלץ להיכנס להסגר בינלאומי של שנה כדי להגיע בסופו של דבר לשטרסבורג ולקבוע שיא של 5 שנים רצופות בליגה אירופית, כולל סרט קפטן במדי ליון. אבל בערך שם זה הסתיים.
על הגל הבא רכב כאמור אבי כהן. זה הביא לחתימת שני כדורגלנים ישראלים בברייטון - משה גריאני ויעקב כהן - ואחר כך להגעתו של ויקי פרץ לשטרסבורג. הקבוצות הישראליות החלו לזכות בכספי העברה וכך גם נראה הגל הבא של יציאת כדורגלנים ישראלים לחו"ל, הגל הבלגי.
נכון, דוד פיזנטי הקדים את כולם וחתם ב-1985 בפ.צ קלן לצידו של פייר ליטברסקי, אבל על הגל הבלגי היה אחראי חשמלאי רכב מברוז', ישראל מעוז, שהצליח לתווך בקיץ 1986 בין מכבי חיפה לבין קלאב ברוז', ובאופן מפתיע שלף מהירוקים דווקא את רוני רוזנטל, שאם היה מתבצע סקר בקרב חובבי הכדורגל הישראלי, לא רק שלא היה נבחר כאופציה הראשונה ליציאה לחו"ל, גם לא לאופציה הראשונה במכבי חיפה. אבל רוזנטל עשה קריירה אירופית מטורפת, שהגיעה לשיאה בחלק השני של עונת 1989/90, אז הושאל מברוז' לליברפול, כבש 8 שערים ב-7 המשחקים האחרונים והעניק לה תואר אליפות אחרון עד לעשור הנוכחי. מעוז ורוזנטל פתחו את הדלת גם לאלי אוחנה ושלום תקווה שעברו קיץ מאוחר יותר, ובעצם פתחו את הכדורגל הישראלי לנהירת שחקנים כמו ניר לוין (לגנט), אייל בגלייבטר (להאסלט) ואפילו ירון דרורי מראשון לציון שהגיע לסט.ניקולאס. שחקנים כמו משה סיני עברו בבלגיה וכאלה כמו ניר קלינגר או אלי דריקס פספסו חתימה בקבוצות קצה כמו קורטרייק או מולנבק.
מי הוא ספורטאי השנה?
מי היא ספורטאית השנה?
יציאה לחו"ל כבר הפכה לשגרה ברגע שהכדורגל הישראלי ברמת הנבחרת תחילה ואחר כך בקבוצות, התקבל לאירופה. שחקנים בכירים חתמו באקדמיות (בניון באייאקס ב-1996) או בקבוצות אירופאיות בליגות בכירות, בעיקר הליגה הספרדית: אייל ברקוביץ' חתם בסאות'המפטון ב-1996, אחרי שכמעט חתם בלוגורנייס, וזה קרה קצת אחרי שחיים רביבו חתם בסלטה ויגו, ובעקבותיו רונן חרזי בסלמנקה ואבי נמני באתלטיקו מדריד וגם אילן בכר, עמרי אפק, מוטי קקון ועידן טל.
גל גדול הגיע בסוף שנות ה-90 עם חתימה של שחקנים בקבוצות בליגה האנגלית או הסקוטית (זוכרים את ז'אן טלסניקוב בדנדי יונייטד?). שחקנים כמו ואליד באדיר, איציק זוהר, נג'ואן גרייב, אבי נמני בדרבי, וגם מעבר מאוחר יותר של יוסי בניון לווסטהאם ומשם לשלוש קבוצות פאר: ליברפול, ארסנל וצ'לסי.
במקביל, התפתחה תעשיית הסוכנים. רונן קצב פתח את הדלת לספרד ואחר כך לאנגליה בשותפות עם זהבי; דודו דהאן לבלגיה, לפולין, לרומניה, לסקוטלנד. מאיר ריפמן החתים את אבי תקווה ואבי ריקן בשווייץ, ושחקנים כמו עדן בן בסט, אלירן עטר ואיתי שכטר שיחקו בצרפת. כמובן שיש את גל ההחתמות באוסטריה שמשם שחקנים ישראלים הגיעו לספרד או לגרמניה. היו גלי החתמות, אבל הייתה אינפלציה של שחקנים, לפעמים כאלה שרק נגעו וחזרו.
המעבר של דניאל פרץ שובר את הפרידגמה, לפיה שחקנים ישראלים מעדיפים כבר לצאת לקבוצה בינונית ומשם לטפס הלאה. כבר הרבה זמן ששחקן ישראלי לא חתם בקבוצה מהטופ-5 של אירופה. החתימה של מונס דאבור בסביליה או של עומר דמארי בלייפציג, או אפילו של מנור סולומון בשחטאר דונייצק או טוטנהאם אינם שווים לחתימה של שחקן ישראלי בבאיירן מינכן, כלומר שחקן ישראלי שמגיע ישירות מקבוצה ישראלית. כאמור, זה שווה ערך לפריצת הדרך של אבי כהן, אז עם ליברפול.
פרץ הוא בעצם שיאו של הגל - אם כי לא סופו - של שחקנים מנבחרות הצעירות שקופצים לקבוצות ביבשת. עומרי גנדלמן בגנט, סתיו למקין בשחטאר, תאי עבד כבר באיינדהובן, ועכשיו פרץ בבאיירן. הגל הבא יגיע אם נבחרת ישראל תעפיל ליורו 2024, אזי קיים הסיכוי שלמוקדמות מונדיאל 2026, יתייצב הרכב שכל כולו לגיונרים.