זה היה שבוע נפלא להיות בו מכבי חיפה. להגיע למשחק גומלין על הזכות להעפיל לשלב הפלייאוף של מוקדמות ליגת האלופות עם יתרון אחרי ניצחון במשחק חוץ (שזה להיט גם בעולם מבאס ונטול שערי חוץ) זו חתיכת פריבילגיה. לסגור את הסיפור אחרי 45 דקות של כדורגל כמעט חד־צדדי, עם 0:2 במחצית וכשהיריבה רחוקה ארבעה שערים מההעפלה, זה חתיכת מפגן כוח.
כשמסתכלים על שלושת המשחקים האחרונים של הירוקים - למי שאולי שכח, הראשון בסדרה הזאת היה משחק שאליו חיפה הגיעה בפיגור 1:0 מול שריף, חטפה גול בפתיחה ובסוף ניצחה 1:4 - צריך להישיר מבט ולתת את הקרדיט בפה מלא: מכבי חיפה של מסאי דגו היא קבוצה חזקה מנטלית ופיזית, ששווה ליגת האלופות. כן, גם אם צמד המשחקים מול יאנג בויז יסתיים במפח נפש.
ההצלחה של הירוקים היא כמובן לא רק מקצועית, אלא גם כלכלית - ביום שלישי בלילה הפכנו כולנו לחשב המיתולוגי עוזי מור (היום הוא סגן הנשיא, יש תקווה לכולם), ואין ילד בישראל שלא יודע כמה יכניסו הירוקים מהעפלה לצ'מפיונז, מה הפער בתגמול בין ניצחון לתיקו ומה המשמעות של הפסד ליאנג בויז ו"פשרה" על שלב הבתים בליגה האירופית. יותר מהכל, ההצלחה של הירוקים היא בכניסה רגועה לעונה ארוכה שעלולה, מבחינתם, להסתיים באליפות של מכבי תל אביב, שיושבת בצד ומסתכלת כבר שלוש שנים מלמטה על מכבי חיפה. הכניסה הרגועה הזאת הייתה יכולה בקלות להשתבש - בעיקר בשל סימני השאלה סביב היכולת של מסאי דגו להוביל את כל העסק ולקחת אותו אל הסטנדרט שהציב קודמו (שמפרק בינתיים את הליגה הסרבית באדישות מפחידה).
אחרי שישה משחקים במסגרת האירופית ועוד משחק אחד שכבר קטף תואר ראשון לעונה הזאת עבור הירוקים, נראה שסימני השאלה - מוצדקים ככל שהיו לאור המינוי של דגו - מתפוגגים מהר. נכון, חיפה עדיין לא פגשה אתגר מקצועי מורכב מאוד, יאנג בויז תהיה המשוכה המסובכת הראשונה שתעמוד בפניה, אבל זה לא מפחית במאום ממה שהשיגה עד עכשיו. ומה שהושג עד עכשיו רשום גם על שמו של דגו.
נכון שקל יותר להצליח כשיש לך מפלצת כמו צ'ארון שרי, ונכון שכיף לקבל את סלובן ברטיסלבה ולא את דינאמו זאגרב (שהפסידה בסוף בבית לאא"ק אתונה), אבל עם כל הכיף, מכבי חיפה במוקדמות ליגת האלופות זה כן אירוע מורכב שצריך לטפל בו בפן הניהולי והמנטלי, והמשימה הזאת נפלה על הכתפיים של דגו. מאחר שהמאמן הצליח להימנע מדריכה על המוקשים שכן נקרו בדרכו (שאננות מוגזמת מול ספרטנס ממלטה, הפיגור הכפול מול שריף וכו') - והבטיח למעסיקיו שלב בתים שיכניס לפחות 20 מיליון שקל - מגיע לו הקרדיט.
ההצלחה הזאת של דגו - שנכנס לתוך סיטואציה מלחיצה במיוחד של ציפיות גבוהות מאוד, כשממולו הפרצוף העקום של כל התקשורת (ובואו נודה על האמת, גם רוב אוהדי הכדורגל) - היא מסר בריא מאוד למאמן הישראלי, זה ששמו ותדמיתו נרמסו ב־15 השנים האחרונות בלי רחמים כמעט על ידי בעלים שהתערבו בפומבי, גערו בקול רם מדי, פיטרו בקפריזות מוזרות, צעקו, ביזו וניצלו את עודף ההיצע בשוק המאמנים על הביקוש. אחרי הרבה מאוד שנים, פתאום יש מסר חיובי מאוד ושונה בנוף: הנה מישהו שבא מלמטה, מהתחתית של התחתית, פוטר מקבוצות זעירות כמו הפועל כפ"ס והפועל עכו, ובכל זאת - קיבל את ההזדמנות בניגוד לכל היגיון סביר, לקח אותה בשתי ידיים והחזיר בתוך חודשיים לבוסים שלו את ההשקעה פלוס ריבית והצמדה ומה לא.
כך שזה לא היה רק שבוע טוב להיות בו מכבי חיפה, אלא גם שבוע טוב להיות בו אוהד כדורגל ישראלי, או סתם שחקן או מאמן ישראלי. כי ההצלחה של דגו צריכה לשמש קרש הצלה ותקווה לכל מאמן ישראלי שבדיוק חוטף צעקות מהבוס העסקן שלו, שנייה אחרי שהגיש לו רשימת רכש וקיבל אותה בחזרה עם מיליון מחיקות ועם בקשות סטייל "אל תשכח להכניס את בן אחותי במחצית".