השמיים של טי-מאק גבוהים יותר

שום דבר כנראה לא יעצור את העיסוק האובססיבי בהשוואות בין קובי בראיינט למייקל ג'ורדן, אז מילא זה שקצת נמאס לשמוע ולקרוא על העניין, אבל הסיפור האמיתי הוא שבצל כל ההמולה הזאת, התסריט הכי דומה לשיקגו בולס של סוף שנות ה-80 מתרחש בכלל באורלנדו אשר בפלורידה.

כל השוואה עכשווית בין טרייסי מקגריידי למייקל ג'ורדן תהיה נטולת בסיס ממשי, שכן טי-מאק עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל ורוצה מספיק לשחק הגנה ברמות הגבוהות ביותר וכמובן – לנצח משחקים גדולים באמת, כאלה שבהם עדיין לא זכה להשתתף. יש לו עדיין בהחלט מה לשפר ברמת קבלת ההחלטות, יכולת שינוי קצב המשחק וגם הקליעה מהקו (העונה, לראשונה, הוא נושק ל-80 אחוז) אבל, ממש כמו מייקל בשעתו ויותר מכל שחקן אחר בליגה כיום, כולל קובי, הוא השחקן שעבורו השחלת הכדור לטבעת - הפעולה שעומדת ביסודו של המשחק הזה - נראית הכי קלה.

הנתונים האתלטיים שלו (כוח מתפרץ, ניתור, מהירות) לא נופלים מאלו של אף שחקן בליגה, הג'אמפ-שוט המשתפר שלו הוא כבר קטלני למדי והזרועות הארוכות שלו נותנות לו יתרון דומה ואולי אף גדול יותר מכפות הידיים הגדולות במיוחד של ג'ורדן. אם (וכאשר) הוא ישפר את משחק הפוסט-אפ שלו ויוסיף קמצוץ של מסה, קשה לראות איך מישהו בליגה הזאת יוכל אפילו להפריע לו באופן ממשי לצבור נקודות. לא פחות חשוב, בניגוד לקובי המלוטש ושוב, ממש כמו מייקל של אז, הוא נראה עדיין כמו חומר גלם. קובי הוא כבר שחקן ענק שניצח משחקים של אליפויות ועדיין הולך ומשתפר, אבל כשמסתכלים על מקגריידי משחק, יש תחושה שעוד לא ראינו כלום.

אין לי שום כוונה לטעון שמקגריידי הוא שחקן טוב יותר מקובי או אפילו שיהיה כזה, אבל כשמשחקים ב-'מה יכול להיות אם...', השמיים במקרה של מקגריידי הם הכי גבוהים שיש.

אחד הדברים המרכזיים ב-'אם' הזה הוא כמובן השחקנים שיהיו סביבו ובנקודה הזאת, הימים הללו באורלנדו עשויים להיות המקבילה לעונת 88'-87' של השיקגו בולס.

ההחלטה הכי חשובה שלקחה אורלנדו העונה היא להפסיק לבנות על החלמה מלאה של גרנט היל. היל, שלפני הפריצה של מקגריידי תוכנן להיות השחקן עליו תיבנה הקבוצה, הפך בתיאוריית ההמשך לתואם פיפן של אורלנדו ומלפני כחודש, כחלק לא רלוונטי בתכניות העכשוויות של הקבוצה. יכול להיות שהוא יפתיע ויחזור בריא בעונה הבאה, סביר להניח שלא, מה שבטוח, באורלנדו הפסיקו לשבת ולחכות והתחילו סופסוף לבנות לכוכב שלהם צוות מסייע.

תזכורת קלה: בעונת 87'-86' הוביל מייקל ג'ורדן את קלעי הליגה עם ממוצע של 37.1 נקודות למשחק, הגבוה בקריירה שלו. שיקגו סיימה את אותה עונה עם מאזן 42:40 והופעת פלייאוף בת סיבוב אחד מול הבוסטון סלטיקס. בדראפט שלאחר אותה עונה בחרה שיקגו פעמיים בסיבוב הראשון – אולדן פוליניס (8) והוראס גרנט (10). פוליניס בתוספת בחירת דראפט עתידית הלכו לסיאטל והביאו את הבחירה מספר 5 באותו דראפט, הלוא הוא סקוטי פיפן. את העונה העוקבת סיימו הבולס במאזן 32:50 והופעה בחצי גמר המזרח מול דטרויט, וזו, כמו שכולנו כבר יודעים, היתה רק ההתחלה.

מה עשו באורלנדו השנה? לקחו את השחקן מספר שתיים שלהם בקבוצה, בחירה מס' 5 בדראפט 2000 ורוקי השנה באותה עונה, מייק מילר, ושלחו אותו (עם ראיין המפרי ובחירות דראפט עתידיות) לממפיס, תמורת שני רוקיז' – דרו גודן שנבחר 4 בדראפט האחרון והקרואטי גורדן גיריצ'ק. מילר, שחקן מצויין בפני עצמו, צריך הרבה כדור כדי לפרוח וקצת הלך לאיבוד ליד מקגריידי.

אם יישאר בריא, כבר בעונה הבאה תראה ממנו ממפיס הרבה ערבים של 30 נק', אבל עם מקגריידי, זה לא מה שאורלנדו צריכה וריצת ה-2:7 שלה מאז הטרייד מדברת בעד עצמה. טי-מאק עצמו לחץ לבצע שינוי ורמז כי הוא "מאבד סבלנות", אבל לא אהב בהתחלה את הוויתור על חברו הטוב מילר, ואף אמר זאת בפומבי. השבוע, אמנם בחצי פה, הוא כבר הודה שטעה.

הפרס הגדול של המג'יק הוא מי שכונה בקולג' 'האמת', דרו גודן. בהרבה כאב לב שיחררה ממפיס את הפאואר פורוורד בן ה-21, אבל כל קבוצה ובטח אחת שנבנית לעתיד, לא יכולה להרשות לעצמה להחזיק את שני שחקניה הטובים ביותר על אותה משבצת. עם ההתקדמות של פאו גאסול והנתונים הפיזיים העדיפים שלו, הוויתור על גודן היה בלתי נמנע. אורלנדו ידעה לעשות את מה שגודן עושה כל כך טוב מתחת לסל – להיות שם ברגע הנכון.

גודן, עם ה-2.08 מ' שלו, ממש כמו בשלוש העונות של בקנזאס, נראה מאז ההגעה לאורלנדו כמו הדבר האמיתי. ריבאונד (11 למשחק), נקודות בצבע (17.4 ב-51.3%) ובעיקר – אינטנסיביות הגנתית. הנתונים שלו באורלנדו נמוכים רק במעט מהממוצעים העונתיים של גאסול המבוגר ממנו בשנה בגיל ובוותק בליגה ותוך שנתיים הוא הולך להיות אחד הפאואר פורוורדים הטובים בליגה. כבר עכשיו הוא משדר יציבות והכי חשוב – ווינריות.

גיריצ'ק, שרק לפני שנה שיחק ביד אליהו עם צ'סק"א מוסקבה, הוא הבונוס בעסקה. הוא אמנם רוקי, אבל בן 25 עם הרבה שנים של כדורסל והמעבר מעמדת השוטינג-גארד בממפיס לסמול-פורוורד באורלנדו עושה לו טוב. ה-1.98 מ' שלו אמנם מקשה עליו לשמור על יריבים גבוהים וחזקים ממנו, אבל הגובה של מקגריידי (2.03 מ') מאפשר חילופי פרסונל ביניהם בהגנה.

בממפיס נדרש גיריצ'ק לייצר מצבי קליעה מול גארדים אתלטיים ממנו שלא תמיד החמיאו ליכולתו. המשחק ליד כוכב שמושך דאבל-טים מאפשר לו להתמקד בתפקיד הקלעי (39% מהשלוש) והתוצאה – 17.6 נקודות למשחק ב-50 אחוזים מהשדה מאז המעבר. הוא אמנם קצת רך בהגנה ועדיין מתאקלם בסגנון המשחק של ה-NBA, אבל עם היד הרכה שלו והמיקום המפתיע לטובה שלו לריבאונד בהגנה, הופכים אותו לאחד הדברים הכי דומים בליגה לפג'ה סטויאקוביץ'.

השלישייה הזאת, ובעיקר מקגריידי-גודן, הם הבסיס לעתיד של המגי'ק. הבאתו של כריס וויטני נותנת לקבוצה שלישיית גארדים (עם דרל ארמסטרונג והפוינט גארד הפותח, ג'ק ווהן) נמוכים ומציקים שיכולים להזרים אדרנלין בעת הצורך ונותנים את אלמנט הנסיון הכל כך חשוב (גילם הממוצע – 31). עם המסה שמספקים קמפ ודקלרק בסנטר, חובת ההוכחה מוטלת כרגע על מקגריידי. לפי הסימנים הראשונים, זה עושה לו רק טוב ומאז הטרייד מקגריידי פורח, גם בתפוקה האישית (37.8 למשחק באחוזי קליעה משופרים) וגם בהפעלת הכשרונות שלידו (7.9 אס', לעומת ממוצע עונתי של 5.5).

בשנתיים האחרונות, למרות הופעות אישיות טובות שלו, המקסימום שהצליחו המג'יק להשיג היה ניצחון אחד בסיבוב הראשון של הפלייאוף (3:1 למילווקי ב-2001, 3:1 להורנטס ב-2002). נכון לעכשיו (מאזן 31:33, מקום 7 במזרח, 3 משחקים אחרי ניו אורלינס), נראה כי גם השנה הם ישחקו נגד יתרון הביתיות כבר מהסיבוב הראשון של הפלייאוף, אבל בכושר שלהם בזמן האחרון ועם לוח משחקים נוח עד לסוף החודש שכולל 7 מ-10 משחקים בבית, ההרכב החדש שלהם עשוי לקבל את הביטחון שיהפוך אותם לכוח שצריך להתחשב בו כבר בפלייאוף השנה, בטח במזרח הפתוח כל כך.

בשיקגו, מה שהיווה את השלב הבא היתה הגעתו של פיל ג'קסון לעונת 90'-89'. במקרה של אורלנדו, דוק ריברס לא נראה כמו הבעיה ומה שעשוי להיות קפיצת המדרגה הבאה תהיה הודעת הפרישה של גרנט היל, עוד עונה או שתיים, שתפנה מקום ובעיקר ממון, להעמקת הכשרון מסביב למקגריידי. רק אז נדע באמת כמה גדול טי-מאק הולך להיות.