"אוקיי, זה לא רע". "בהתחשב במה שנשאר בשוק, זו יכולה להיות החתמה טובה". "הוא שחקן טוב מאוד, אבל לא הייתי אומר שהוא ההתאמה המושלמת". ומעל הכל: "צעד סביר".
פיד מכבי תל אביב ברשתות החברתיות רתח בסוף השבוע, עם היוודע הגעתו של חסיאל ריברו, אבל לאנשי מקצוע ברחבי אירופה (שבאמצעותם ניהלתי משאל מזורז ובלתי מחייב) הייתה דעה שונה ומעט יותר חיובית; לא בטוח שהיא תעודד את האוהדים. בסופו של דבר, הרושם הוא שמדובר בצעד שנע על סקאלת הבינוניות, ובמקרה הטוב יתברר כהימור שהצליח. ורק משתי המילים האלה - בינוני וסביר - חשש הקהל הצהוב.
הקיץ הראשון של אבי אבן כמנהל המקצועי היה אמור להיות קל במיוחד. תאמרו מה שתאמרו על ניקולה וויצ'יץ', אקורד הסיום שלו בתפקיד הותיר ליורש נדוניה מרשימה. בזמן שרוב הקבוצות הבכירות ביורוליג דיממו כוכבים, האלופה הישראלית השתזפה על חוף הים עם שייק פירות עטוף בחוזים המוארכים של לורנזו בראון, ווייד בולדווין ובונזי קולסון; העונה החמה שלה הסתיימה כשבשמיים עוד היו עננים אפורים (ואפילו ירד קצת גשם. נשבע לכם, פעם ירד פה גשם), והיא יצאה לפגרה בידיעה שעליה לבצע שפצורים מעטים כדי לעשות את הצעד הבא קדימה - מכמעט קבוצת פיינל פור למועמדת לפיינל פור. שפצורים מעטים, אך חשובים.
ארבע משימות בלבד היו למכבי תל אביב בקיץ הזה, ובשלוש מהן קשה לומר שהיא השתדרגה לעומת העונה שעברה:
1. ה-V המוחלט היחיד הוא דווקא תמיר בלאט, ולו בשל העובדה שיהיה לקבוצה רכז מחליף - מצרך בסיסי ומתבקש, וכנראה לא מובן מאליו. הבאתו מעבירה את כובד המשקל בבניית הקו האחורי לעמדת הפוינט גארד ומייצרת איזון נכון יותר. בלאט הוא אחד המוסרים הטובים ביורוליג, ועל ההתאמה שלו לשיטת המשחק של עודד קטש נכתב רבות. את המגבלה ההגנתית שלו, והדמיון הפיזי לג'ון דיברתולומיאו (AKA צמד גארדים נמוך מדי ליורוליג), יצטרך המאמן להחביא בדרכים יצירתיות. לא מן הנמנע שהוא יפתח ויסיים את שתי המחציות במשחקים עם בראון ובולדווין, ובשאר הדקות יצוות את בלאט לצד בולדווין, ואת דיברתולומיאו לצד בראון.
2. ג'יימס ווב הובא במקומו של ג'רל מרטין, ואת המהלך הזה אפשר להגדיר בפשטות - More of the same. הקריסה של מרטין בסדרה מול מונאקו ואחר כך בפלייאוף הישראלי גרמו לאובדן אמון בו. גם ווב מגיע מעונת בכורה ביורוליג, והנתונים שהשניים הציגו היו די דומים. האם מדובר בשדרוג? לא ממש, אבל ל"שלישי" יש פוטנציאל להיות מעט טוב יותר בכמה אספקטים - בקליעה מבחוץ, בהגנה, באפשרות לשחק ביותר מעמדה אחת, וגם בתשובה לשאלה: האם הוא מסוגל לתרום (או לפחות לא להזיק) בימים שבהם הכדורים לא מגיעים לכתובת?
3. המכה השקטה והמקדימה של הקיץ הפכה לסאגה בעייתית. מלכתחילה, ספק אם בראיין אנגולה היה מצליח להשתלב בהצלחה בקו האחורי של מכבי תל אביב ובדרך שבה קטש רוצה להשתמש בספסל שלו. אבל הצרה האמיתית התגלתה רק בסוף הדרך; במשך כשלושה שבועות סחבו הצהובים את הסיפור סביב מצבו - מהרגע שבו נכשל בבדיקה הרפואית הראשונה ועד ליום שבו חזר לישראל, נבדק שוב וחוזהו בוטל.
בפועל, רק כשהכל נגמר הם החלו לחפש מחליף. מתיאוש פוניטקה היה מועמד אידיאלי, אבל כשהפנייה הראשונה אליו נעשתה - הוא כבר היה די נעול בפרטיזן בלגרד (תמורת חצי מיליון יורו בלבד). לא מן הנמנע שהתעוררות מוקדמת, הגיונית ומתבקשת יותר הייתה מנחיתה אותו בתל אביב. אחר כך עלה שמו של ג'יילן סמית', שחקן מצוין שהיה גורם לפקק במצבת מובילי הכדור, ולבסוף הגיע אנטוניוס קליבלנד בגדר הימור. כלומר, עוד הימור.
4. המשימה החשובה ביותר היא זו שנגררה והפכה להיות המשימה האחרונה: החתמת שחקן פנים במקומו של אלכס פויתרס. מכבי חיפשה אחד שיוכל לתפקד גם כפאוור פורוורד וגם כסנטר, 4.5 בז'רגון המקצועי, ולהשלים טוב יותר את ג'וש ניבו, רומן סורקין וג'ייק כהן.
התוכנית המקורית הייתה טובה: רולנדס שמיתס היה הראשון לקבל פנייה, ועל פי פרסום באתר "באסקטניוז" הוצע לו חוזה לשלוש שנים. אלא שהלטבי סירב בנימוס והעדיף לשמור על מעמדו כשחקן מוביל בז'לגיריס קובנה, לא רחוק מביתו.
השם הכי סקסי היה זאק לידיי, אבל הייתה רק בעיה אחת: קבוצתו פרטיזן הבינה עוד לפני סיום העונה שתאבד את מתיאס לסור לטובת פנאתינייקוס, ויצאה למלחמה על שותפו בקו הקדמי. בתל אביב היו מוכנים לשלם סכום גבוה מעט מזה שהוצע לו בסרביה, והוא בחר להישאר אצל ז'ליקו אוברדוביץ'.
השחקן שנחשב אולי למתאים ביותר היה מאט קוסטלו, אולם מועמדותו לא באמת עברה לפסים מעשיים. מלכתחילה היא הייתה תלויה בהסכמתה של באסקוניה לשחררו, וחרף הפרסומים בספרד על הפרידה הקרבה ובאה, האיש שרד את המהפכה בסגל. לא היה אפילו מקום למשא ומתן.
כבר לפני יותר מחודש הביע קטש את דאגתו בפני הנהלת המועדון. בשלב מוקדם מאוד של הקיץ הבינו במכבי תל אביב ששמיתס לא יהיה, ולידיי ככל הנראה לא יבוא, וגם קוסטלו מן הסתם לא יגיע. בהתחשב בנתונים האלה, גרס המאמן, עדיף להשאיר את פויתרס; אולי מידת ההתאמה שלו אינה אידיאלית, אבל האיכות המקצועית, החיבור האישי לשחקנים האחרים ואפקט ההמשכיות הפכו אותו למועמד הטוב ביותר בעיניו.
דעתו לא התקבלה על ידי המנהל המקצועי. פויתרס הסכים לקיצוץ של יותר מ-20% בשכרו, והוא בכל זאת שוחרר - למרות רצונו של המאמן. בזמן הפרידה מהאמריקאי, לא היה לאיש במועדון מושג מי האלטרנטיבה שתונחת במקומו, לא לקטש ולא לאבן.
שמות רבים עלו וירדו, ובמובן מסוים, הפלירט עם פרנק קמינסקי סימן את השבר: הוא מעולם לא יצא מארה"ב, לא מסוגל באמת לשחק לצד ניבו ולמלא באירופה את העמדה מספר 4, והוא כנראה השחקן הרחוק ביותר מצמד המילים "טיקט הגנתי" שהיה חשוב למאמן.
הפור נפל על ריברו, עוד אחד שההגנה אינה הצד החזק במשחקו. למה החתמתו של הקובני יכולה להיות טובה? יש לו ניסיון של עונה אחת ביורוליג ועוד אחת ביורוקאפ, מה שלקמינסקי אין. הוא יכול לתפקד כפאוור פורוורד, וכבר חווה כדורסל של שני גבוהים בוולנסיה, מה שקמינסקי וגם פויתרס לא באמת היו יכולים לספק ככל הנראה. קליעה מבחוץ אין לו (14-3 לשלוש לאורך עונה שלמה), אבל הוא נותן נוכחות בצבע, כוח ואנרגיות שיפתרו חלק מהבעיות.
לצהובים חסר אשתקד שחקן פנים שיוכל למלא את טור הנקודות. מבין 18 הקבוצות ביורוליג, הם דורגו במקום ה-18 בגובה הממוצע של הסקורר המוביל בעמדות 4 ו-5 (ניבו עם 7.4); בסדרת הפלייאוף מול מונאקו קיבלו 21.8 נקודות בלבד לערב מחמשת שחקני הפנים גם יחד. אז הנה נתון שאוהדי מכבי יכולים להיתלות בו, אולי: בעונת הבכורה שלו במפעל עמד ריברו על 9.4 נקודות למשחק, יותר משהיו לפויתרס בכל אחת משלוש העונות שלו.
לתסבוכת הזאת אפשר להוסיף את המהלך התמוה בנוגע לוויל ריימן. המתאזרח הובא מהפועל חיפה במקומו של גיא פניני, שיהפוך לעוזר מאמן. לכאורה, לא מדובר במשבצת חשובה מדי ברוטציה, אבל הפורוורד הוותיק דווקא קיבל אשתקד כ-13 דקות בממוצע בליגת העל - וההחלטה להשאיל את מחליפו מותירה את מכבי תל אביב רק עם חמישה ישראלים בכירים. כלומר, עשרה שחקנים בסגל למשחקי הליגה בקבוצה שמתיימרת להיות העמוקה ביותר בארץ.
עם ההכרזה על צירופו של ריברו, הושלמה בניית הסגל שיפתח את העונה. לא מן הנמנע שזר שמיני עוד יגיע, אבל לא כעת, אלא רק לאחר שיתעורר ויתברר הצורך - איפשהו בין משחקי ההכנה לשלבים הראשונים של היורוליג. מי שהופך לשחקן מפתח הוא דווקא קליבלנד, שהגיע כמעט במקרה. אם ישתלב היטב, הוא ישחרר לא מעט פקקים: יוכל לפתוח לקטש מרחבי תמרון גדולים בהרכבי שלושה גארדים; יאפשר ליינאפים גבוהים שבהם הוא מתקפד כסקנד גארד; וגם ידחוף את קולסון לדקות לא מעטות בעמדת הפאוור פורוורד, שיעלימו את הבנייה לרוחב במשבצת הזו.
האם פויתרס שחקן טוב יותר מריברו? אין ספק. האם הקו הקדמי נותר חלש מדי, בואכה נחלש לעומת העונה שעברה? מסתמן שכן. האם ריברו מתאים יותר מקודמו? זה עוד יכול להתברר כנכון. האם הצהובים היו מעדיפים להשאיר את פויתרס, אם היו יודעים שכך יסיימו את הקיץ? בהחלט יש מצב. סימני השאלה המרובים יביאו את מכבי תל אביב לעונה החדשה במצב הרבה יותר מעורפל מאשר קיוו להגיע אליה.