טל פרידמן פרש מהנחיית אולפן ליגת האלופות אחרי שנה, טל פרידמן פרש מהנחיית אולפן ליגת האלופות באיחור של שנה. במילים אחרות: זאת הייתה עונה מיותרת, הן לצופי מה שהיה פעם משדר הדגל של תוכניות הספורט בישראל, והן לפרידמן, שבכל שלישי או רביעי התרסק מחדש על מה שנראה כפסגה בלתי אפשרית לכיבוש.
נתחיל בנסיבות המקלות לכישלון המפואר הזה - ויש יותר מאחת, אבל בסופו של דבר כולן מתנקזות אל איש אחד, הנפקד הנוכח ביותר בעונה האחרונה של אולפן ליגת האלופות, מודי בר-און. בר-און לא היה עוד מגיש. מודי היה התוכנית, אם לא כל ערוץ הספורט. בר-און היה זה שהפך את מה שבמקור היה שידור של משחקי כדורגל לערב תרבות: מונולוג פתיחה, פרה-גיים שלוקח לא רק למחוזות מקצועיים אלא גם להקשרים חברתיים ותרבותיים, הפקות אירועניות מושקעות בהשתתפות מרבית חברי פאנל הפרשנים - וכמובן, שיר הסיום בהופעה באולפן.
במובנים רבים, בר און הצליח לשנות את חוקי המשחק ולהפוך דבר כל כך "אירועני" כמו שידור של משחק כדורגל לשואו טלוויזיוני שנמשך יותר משלוש שעות.
לזכותו של פרידמן ייאמר שמרגע שנקרא לדגל, הוא קפץ אל תוך המכתש הזה, שנפער עם לכתו של חברו, בכוונת אמת לשמר משהו מכל אלה. לחובתו ייאמר שמהשנייה הראשונה היה ברור שזה לא זה.
קשה להתגולל על פרידמן, שכן מעטים האנשים שהפער בין הדימוי בציבורי שלהם להווייתם הוא כה קטן: פרידמן הוא מתוק אמיתי, אחד שמשתדל להצחיק כל אחד - וזה לא משנה אם הוא באולפן עם אייל קיציס, הקאסט של "ארץ נהדרת" או שהוא פוגש אותך ברחוב.
הוא אפילו מ"אותו הכפר" של מודי: רקע חיפאי, אהדה להפועל חיפה, אותה שכבת גיל - ועוד סט שלם של ערכים שבא יחד עם שתי ההגדרות הביוגרפיות האלה. כלומר, במידה רבה הוא לא היה בחירה מושכלת של אנשי ערוץ הספורט, אלא מעין הנחת אבן על שולי מצבתו של מי שממלא בחסרונו כל פינה באולפן. לכן לא היה לו אפילו סיכוי להצליח.
ספק אם לאולפן ליגת האלופות בעידן של פוסט-מודי יש תקומה כתכנית שהיא יותר משידור של משחק כדורגל נתון. דבר אחד בטוח: אם יש לו כזאת, הרי שהיא רק בשינוי גישה, בהחלפה של הצוות, אם לא של כל הקונספט. הרצון לשדר "עסקים כרגיל" התברר ככישלון, גם לערוץ, גם לפרידמן.
הגרוע מכל היה שפרידמן נראה סובל, אפילו לחוץ - דבר שעומד בסתירה מוחלטת לאופיו - ויחד איתו סבלו הצופים. קצת כמו שחקן שמרגיש שנקלע לקבוצה הלא נכונה, נראה היה לעיתים שפרידמן מייחל לסיום העונה, לחזור לקבוצות שבהן קצר הצלחה גדולה יותר - ועל כן ההודעה שלו היום כי החליט לפרוש ממה שהייתה פעם תכנית הדגל של שידורי הספורט בישראל - הייתה רק עניין של זמן, מהרגע שבו תם גמר ליגת האלופות.
נזכור את מודי בר און בגעגוע, נריע לטל פרידמן על שנענה בחיוב להצעה שלא יכול היה לסרב לה - ועם שתי התובנות האלה נאמר שפרידמן הצליח לעשות היום שני דברים: לפרוש מהתפקיד שלא התאים לו מלכתחילה בדיוק בזמן ובה בעת לפרוש ממנו באיחור של עונה.