בכדורגל, בסוף התוצאה חשובה, וישראל אכן השיגה אותה אמש (ב) בניצחון בייתי 1:2 על נבחרת אנדורה. אם מישהו ציפה להצגת כדורגל משובחת, והתאכזב, הוא כנראה לא חי את המציאות. לכן, יש רק לומר תודה רבה על הזכיה בשלוש הנקודות.
חבל מאד ששני דברים העיבו על שימחת הניצחון שלנו. האחד, הקריאות המבישות לעברו של שחקן הנבחרת, מוחמד אבו פאני. השני, התיקו 2:2 שאותו סחטה נבחרת רומניה בשוייץ, לאחר שכבר פיגרה בתוצאה 2:0.
הקריאות לעברו של אבו פאני, שלבש את המדים הלאומיים, הן רעה חולה ובעיניי בלתי מובנות. שחקני הנבחרת אצו לחבק את הכדורגלן המושפל, מפני שעל המגרש הוא אחד מהם. בדיוק כמותם הוא עשה, בדקות בהן שיחק, כל מאמץ כדי לתרום את חלקו להצלחתה. יושבי היציעים, שהטיחו בו את הקריאות המזעזעות, אינם מבינים שפגיעתם באבו פאני, היא פגיעה בכל חבריו על כר הדשא. ועל כך חובה לומר: אוי לבושה!
על הדבר השני, שקילקל במעט את מצב הרוח, לנו לא הייתה שליטה. רומניה, הנחשבת ובצדק, ליריבה הגדולה של ישראל על המקום השני בטבלה, הצליחה בסיום דרמטי להבקיע שני שערים, ברגעיו האחרונים של משחקה עם שוייץ. נקודת החוץ שבה זכתה, עלולה בסיכומו של דבר להיות גם זו שתכריע את הכף. אולי היא אפילו מוכיחה שלאחר שנים רבות הרומנים עושים דרכם בחזרה לקידמת הבמה, עליה רקדו בהצלחה רבה בתקופתו של גאורגה חאג'י, גדול שחקניה.
המיפגש הקרוב עם נבחרתם הוא איפה קריטי, וכנראה שיהיה שונה לחלוטין מזה שעימו נאבקה אתמול נבחרת ישראל מול אנדורה. זה גם מביא אותי להערכה שרומניה נראית, לפחות עכשיו, כמועמדת מועדפת למקום השני בטבלת הבית. כדי לחלוף על פניה בטבלה, חייבת נבחרת ישראל לשחק בשתי דרגות טוב יותר משהפגינה לאחרונה. וזה בהחלט לא פשוט.