אנחנו בעיצומה של עונת המלפפונים. קבוצות מחפשות שחקנים, וכמובן שיהיו טובים, שיהיו לוחמים, שלא יוותרו בשום שלב של משחק. אבל כולם יגידו שהם לא מוותרים. כולם יטענו שהם עושים את המקסימום, משאירים הכל על המגרש, נותנים 100% מעצמם, וכל שאר הקלישאות. השאלה היא הם זה באמת המצב? ומה ניסיון עבר מלמד על סוג החוזים והשפעתם על מאמץ?
וובכן, השחקנים לא יסכימו להודות והאוהדים לא יאהבו לשמוע, אבל ספורטאים מחלקים את המאמצים שלהם בצורה אסטראטגית ואם זה אומר להפחית מאמץ ולוותר, אז הם יעשו זאת. מערכת התמריצים בה פועל ספורטאי היא אחת המערכות החשובות שיודעת לווסת את רמת המאמץ שלהם. או במילים פשוטות: ספורטאים, כמו שאר האנשים, מגיבים לתמריצים.
חלקיכם אולי ראיתם את הסרט "ג'רי מקגוויר" בכיכובם של טום קרוז ורנה זלווגר. הסרט הזה מתאר סיפור של שחקן פוטבול מקצועני, שנמצא בשנה האחרונה של החוזה שלו ונלחם על חוזה חדש. כמובן, בשביל חוזה חדש יש צורך בשיפור ביצועים. וכמו בסרט אמריקאי, השחקן בכיכובו של קובה גודינג (שזכה באוסקר על הסרט הזה) באמת מראה מספרים מצויינים ומקבל חוזה חדש. הסרט נגמר בנקודת הזמן ההיא ומעולם לא נדע איך השחקן שיחק לאחר מכן.
אבל שורה של חוקרים החליטו לבדוק האם באמת ביצועים משתנים כפונקצייה של מספר השנים עד תום החוזה ומה קורה לאחר חתימת החוזה החדש. והם גילו שהמציאות לא רחוקה מהסרט. מחקר אחרי מחקר הראה עלייה מובהקת בביצועים בשנה האחרונה של החוזה במגוון ענפי ספורט. כך למשל מחקר אחד שהשתמש במדד ה- composite ranking, שמחשב את ביצועי השחקנים ב-NBA לפי מדדים שונים (נקודות למשחק, חסימות, חטיפות, כדורים חוזרים, איבודי כדור וכו'), מצא ששחקנים משפרים את ביצועיהם בצורה מובהקת בשנה האחרונה של החוזה. לעומת זאת, שנה לאחר חתימת החוזה החדש, המדדים האלה יורדים בצורה מובהקת. מחקר אחר מצא תוצאה דומה בליגת הבייסבול של ארה"ב.
גם המרכיבים של החוזה משפיעים על הביצועים. למשל יש חוזים שבנויים יותר על פרמיות (למשל, יותר ניצחונות שווה יותר כסף). לעומתם, יש חוזים עם חלק מובטח גדול יותר. מרכיב השכר המובטח לא תלוי בתוצאות. חוזים מסוג זה מבטחים את השחקנים מפני הפסדים ופציעות. מחקר שבחן את ביצועיהם של שחקני ליגת ה- NFL מצא שככל שהחלק המובטח בחוזה גבוה יותר, כך הירידה בביצועים בשנה לאחר חתימת החוזה חדה יותר.
גם בטניס, שחקנים מגיבים בצורה מובהקת לתמריצים. כך למשל, כמה שחקנים בכירים סירבו להשתתף באולימפיאדה ב- 2016 בטענה שטורניר זה הפסיק להעניק נקודות דירוג ושאליפות ארה"ב הפתוחה עם פרסים כספיים נאים, נערכה בסמוך לאולימפיאדה. כידוע, נקודות דירוג הן הבסיס לדירוג עולמי שמאפשר כניסה לטורנירים עם פרסים כספיים גבוהים.
אבל נקודות דירוג בטניס לא רק משפיעות על השאלה האם להשתתף בטורניר כזה או אחר. הן גם משפיעות על הביצועים תוך כדי משחק. כך למשל, במחקר שבו הייתי שותף, חקרנו משחקי גביע הדייויס. העניין הוא שעד שנת 2009, ניצחון בגביע הדיוויס לא העניק שום נקודות דירוג למנצחים (רק גאווה לאומית). אך החל משנת 2009, ניצחונות בבית העליון של גביע הדוויוס זיכו את המנצחים בהרבה נקודות דירוג. כמה הרבה? למשל, שני ניצחונות בודדים בסוף שבוע אחד של משחקי גביע דייויס העניקו יותר נקודות דירוג מאשר שני ניצחונות בשלבים הראשונים של גרנד סלאם.
במחקר זה מצאנו, שלפני שנת 2009 (לפני מתן נקודות דירוג עבור ניצחון), שחקנים שדורגו גבוה יותר מהיריב שלהם במשחק מספר 4 של ההתמודדות, ניצחו רק ב- 56% מהמקרים אם קבוצתן הייתה בפיגור לפני המשחק. אך, הנתון הזה קפץ ל- 77% החל משנת 2009. ממצא זה מצביע על כך שתמריץ אישי בדמות נקודות דירוג מעלה את המאמץ המושקע בהשוואה לטורנירים ללא תמריצים אישיים.
לכן, מנהלי קבוצות ספורט יקרים. תחשבו טוב טוב על סוג ואורך החוזה שאתם חותמים עם שחקנים. זה יכול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.
ניתן לעיין במחקרים שלו באתר הבית שלו