בשבוע שעבר לא חסכתי כאן מחמאות מאופיר חיים, מאמן הנבחרת הצעירה של ישראל עד גיל 20, שחתום על הישגה הגדול, מקום שלישי במונדיאליטו, לאחר ניצחונה המשכנע 1:3 על נבחרת קוריאה הדרומית.
לזכותו ייאמר, שמראש הוא הכריז על רצונו ועל כוונותיו לממש את חלומו הגדול, לזכות באליפות. ואכן אופיר היה צעד אחד בלבד לפני עלייה למשחק הגמר מול איטליה. ההפסד בתוצאה 1:0 לאורוגוואי, במשחק חצי הגמר, הותיר לנבחרת שלנו את המאבק על המקום השלישי, והיא עמדה באתגר, חרף חסרונם של כמה משחקניה החשובים.
והנה, לאחר הניצחון החשוב על קוריאה הדרומית, אמר אופיר חיים שמצב המגרש בלה־פלטה מנע מנבחרתנו לזכות באליפות ולהניף את גביע העולם. מותר לו לחשוב שישראל טובה מאיטליה ומאורוגוואי, אבל טוב היה עושה המאמן אם היה נמנע מלומר זאת.
כי גם אורוגוואי הצעירה שיחקה מולנו על אותו כר דשא, ויתרונה האיכותי של כל נבחרת בעולם הוא בהסתגלותה המהירה למצבו של כל מגרש. שחקנים טובים יודעים לשחק גם בתנאים לא נוחים ולא אידיאליים, כמו שקורה לא פעם, למשל במגרש בוצי. לכן, בדבריו, ניתלה אופיר חיים בהסבר שאותי לא שיכנע ושהמעיט לא רק בנבחרת אורוגוואי, אלא אף ובוודאי שלא בכוונת תחילה, גם משחקני נבחרת ישראל. למה זה היה נחוץ?
אני יודע שאופיר חיים הוא אדם מיוחד, בעל נפש רגישה, ואי אפשר שלא לפרגן לו ולהעריך אותו על יכולתו לגבש ולאחד את הנבחרת שלנו. מדובר באמת במאמן מזן שונה. היום כל ילד במדינה מכיר אותו. לפיכך ראוי מאוד שדווקא הוא, כספורטאי, ידע לפרגן לאורוגוואי שהייתה הנבחרת מספר 1 באליפות העולם. כי הטבלה אינה משקרת. בינתיים, האמת היא שאנחנו לא יותר טובים מכולם. עדיין לא.
אופיר, תהנה מהמקום השלישי המכובד. כולנו גאים בו, ובך. עשית היסטוריה. העלית את הנבחרת שלנו על מפת הכדורגל העולמי. עכשיו חשוב מאד שהיא תישאר שם.