אדין דז'קו מעיד שהוא תמיד חלם לחזור לאצטדיונה של מנצ'סטר סיטי, והמתין להגרלה מולה בליגת האלופות - אך זה מעולם לא קרה. הוא לא שומר טינה לאקסית, בוודאי לא לאוהדים בתכלת שתמיד העניקו לו הרבה חום ואהבה. הוא היה שמח לנופף להם שוב מהדשא אותו עזב ב-2015 כאשר הבין שעתידו המקצועי יהיה בסכנה אם ייתקע על הספסל.
עונתו האחרונה במנצ'סטר סיטי היתה חלשה להחריד, עם שישה שערים בלבד בכל המסגרות ו-11 הופעות בהרכב הפותח בליגה. המעבר לאיטליה היה מתבקש. החלוץ הבוסני היה שלם איתו אז, והוא שלם איתו היום. הוא ממשיך לעקוב אחרי המשחקים של מנצ'סטר סיטי ושמח בשמחת האוהדים כאשר הם מלקטים תואר אחרי תואר. אולם, עמוק בפנים, יש שם גם טעם חמצמץ של פספוס.
כי זה יכול היה להיות אחרת. דז'קו היה סופר-סטאר עולה כאשר זכה עם וולפסבורג באליפות הסנסציונית ב-2009. שיתוף הפעולה שלו עם גראפיטה הברזילאי היה מדהים ומופלא - הבנה כמעט טלפתית בין שני סקוררים שונים מאוד באופיים שהשלימו זה את זה באופן קרוב לשלמות. הם פירקו את הבונדסליגה עם מאזנים חסרי תקדים. 54 שערים משותפים היוו שיא של כל הזמנים - 28 לגראפיטה, 26 לדז'קו. מכיוון שהבוסני היה הרבה יותר צעיר, תשומת הלב התרכזה בעיקר בו. הנה לכם אתלט אדיר עם טכניקה אישית גבוהה ואחוז ניצול הזדמנויות גבוה. הוא מתאים לפרמיירליג כמו כפפה ליד, לא?
הוא גם הראה זאת בביקורו הראשון באנגליה. רצה הגורל ומשחק החוץ הראשון של דז'קו בליגת האלופות היה באולד טראפורד, והוא הפציץ את שער היתרון של הזאבים מול מנצ'סטר יונייטד. השדים האדומים חזרו וניצחו 1:2, אבל זה היה פחות רלוונטי לתסריט. הבוסני גם לא הסתיר את רצונו לעזוב את וולפסבורג כי שאפתנותו היתה גדולה. אמנם העדיפות הראשונה היתה מילאן, קבוצתו האהובה בגלל אלילו אנדריי שבצ'נקו, אבל הליגה האנגלית משכה אותו לא פחות. כאשר הגיע לשם לבסוף בינואר 2011, אחרי משא ומתן מייגע למדי, תמורת 27 מיליון ליש"ט שהיו אז הסכום השני בגובהו בהיסטוריה של מנצ'סטר סיטי, היתה ציפיה כי הוא יהפוך לחלוץ דומיננטי במיוחד. אם תרצו, אפשר להקביל זאת בדיעבד לארלינג הולאנד. סקורר פיזי מאוד מנבחרת לא ממש אופנתית, שמגיע עם רקורד הבקעה מרשים בגרמניה ומוכן לכבוש את הממלכה.
אפקט הולאנד לא היה שם, כמובן, אבל דז'קו גם מעולם לא קיבל הזדמנות לתפקד כמו הולאנד. במקום להיות השותף של סרחיו אגוארו כמו עם גראפיטה, הוא נזרק למאבק עם העילוי הארגנטינאי על המקום בהרכב, וזה קרב בו היה קשה מאוד לנצח בהתחשב ביציבות ובמוניטין של קון. תוסיפו למשוואה גם את קרלוס טבס ואת מריו באלוטלי, ותקבלו את התשובה הראשונית מדוע הבוסני מעולם לא היה באנקר בהרכב. וגם אחרי שהבקיע רביעיה לרשת טוטנהאם בלונדון באוגוסט 2011, הוא לא ידע אם ימצא לו רוברטו מנצ'יני מקום במחזור הבא. אם מריו באלוטלי חשף את הכיתוב why always me? על החולצה כאשר כיכב עם צמד ב-1:6 בדרבי באולד טראפורד, יכול היה דז'קו לכתוב why always them? אחרי שנכנס במקום האיטלקי בדקות הסיום והוסיף צמד משלו.
14 שערים היו לו בעונה ההיא - עונת האליפות הראשונה של התכולים בעידן השייח'ים מהאמירויות, שהיא גם עונתו המלאה הראשונה בקבוצה. האחרון שבהם הובקע מול בזמן פציעות במחזור הסיום מול קווינס פארק רייגנ'רס כאשר הקבוצה היתה בפיגור 2:1. "השער שלי לא היה פחות חשוב מזה של אגוארו", הצהיר דז'קו תמיד, והזכיר זאת במיוחד לקראת הגמר בשבת, אבל מעטים מאוד דיברו עליו חוץ ממנו. אגוארווווווווווווו קבע 2:3, וקיבל את צרחות השדרים ואת כל אור הזרקורים. הארגנטינאי היה הווינר האולטימטיבי, וגם באלוטלי שבישל לו את השער הוזכר. דז'קו? בתקשורת נטו להתייחס אליו כאל שחקן ספסל קצת גמלוני שהוחתם תמורת יותר מדי כסף ולא ממש סיפק את הסחורה.
דז'קו עצמו באמת לא תמיד היה יציב, והעובדה כי נרשמו לזכותו שלושה שערים בלבד ב-28 משחקים במדי מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות במשך ארבע עונות מדברת בעד עצמה - מה גם ששניים מהם נכבשו מול ויקטוריה פלזן. בפרמיירליג היה מאזנו טוב פי כמה, במיוחד בחישוב של ממוצעי שערים ובישולים לדקות משחק, אבל הפרשנים הקפידו בדרך כלל להדגיש את הזווית השלילית. הוא מעולם לא התעלה תפיסתית על מעמד של שחקן רוטציה, ולא היה לו סיכוי אמיתי להתמודד על הבכורה נגד אגוארו.
עונת האליפות השניה ב-2013/14 היתה הטובה ביותר של דז'קו במנצ'סטר, עם 16 שערי ליגה ב-23 משחקים בהרכב, אם כי גם אז הוא היה בצל, בעיקר של יאיא טורה שסיפק תצוגות מרהיבות בשיא הקריירה. לאחר מכן, נקלע הבוסני לסכסוך מתמשך עם המאמן מנואל פלגריני על רקע חוסר הערכה, ובמועדון התכוננו בכל מקרה לבואו העתידי של פפ גווארדיולה - זו היתה המטרה, הצ'יליאני היה אמור לחמם את הכיסא עד שהעילוי הקטלוני הסכים סוף כל סוף להגיע ליעדו. מכיוון שפפ לא היה מעוניין בחלוצים מסוגו של דז'קו, לא היתה למנצ'סטר סיטי סיבה לקדם אותו, והפרידה התרחשה שנה לפני שגווארדיולה נחת בפועל.
היא לא נעשתה בטונים צורמים במיוחד, אבל החלוץ השתוקק לקבל בהגרלה את מנצ'סטר סיטי - לא רק כדי לזכות לתשואות מהאוהדים, אלא גם על מנת להוכיח את עצמו. לא ניתן לקרוא לזה נקמה במלוא מובן המילה, אך זה לא רחוק מכך. המוטיבציה במקרים כאלה עצומה, והיסטוריה יודעת לא מעט מקרים בהם האקסים נהנו במיוחד להכות בקבוצותיהם לשעבר.
גווארדיולה, למשל, זוכר היטב את המפגש עם סמואל אטו בחצי גמר ליגת האלופות ב-2010. המאמן ניסה להדיח את הקמרוני מברצלונה כבר בתחילת הקדנציה, השאיר אותו לבסוף לעונה שהתבררה כקסומה עם הזכיה בטרבל, אבל שלח אותו בכל זאת לאינטר כחלק מהתשלום עבור זלאטן איברהימוביץ'. היתה זו פגיעה מהותית בכבודו של החלוץ, והוא עשה את המקסימום כדי להראות לפפ ולבארסה מאיפה משתין הדג, גם אם ז'וזה מוריניו השתמש בו בשני המפגשים מול הקטלונים דווקא בעמדת שחקן אגף ימין. לא היה מאושר ממנו כאשר הסנסציה הושלמה - והוא אף המשיך כדי להניף את הגביע בגמר בסנטיאגו ברנבאו.
דז'קו המתין זמן רב מאוד להזדמנות הזו, והוא מקבל אותה באופן מפתיע דווקא בגמר - הראשון (וכנראה האחרון) שלו בגיל 37. הוא תרם את שלו בדרך לשם, בין היתר עם שער מבריק בחצי הגמר לרשת מילאן - הקבוצה אותה אהד תמיד. ועכשיו הוא מגיע לאיסטנבול, לאיצטדיון בו רשם המודל לחיקוי שבצ'נקו את ההחצה האדירה ההיא מול ייז'י דודק לפני 18 שנה, ואז גם החטיא את הפנדל שלו בדו קרב. זו יכולה להיות סגירת מעגל מושלמת ביותר ממובן אחד אם הוא ינצח את האקסית, לא?