שפשפו את העיניים, התמקמו על הכורסא מול מסך הטלוויזיה הקטן (20:30) והחזיקו אצבעות לנבחרת הנוער הגדולה שלנו. עדיין רבים מאיתנו מתקשים להאמין שנבחרת ישראל הגיעה למעמד היסטורי של חצי גמר אליפות העולם, עדיין מתקשים לעכל שאנחנו חיים את החלום אבל נמצאים במציאות, ולמרות השבועיים המטורפים שעוברים עלינו, יש כאלה שהמציאות מתערבבת להם עם החלום. מי היה מאמין.
מי היה מאמין שיהיו חתומים על כך שחקנים צעירים, אלמוניים, חסרי ניסיון בקבוצה בוגרת, שעד לפני שבועיים אף אחד (כמעט) לא שמע עליהם, לא ספר אותם ולא האמין בהם (טוב, מלבד אחד מהם), ולאף אחד מבין מאמני ליגת העל שלנו לא היה את האומץ לתת להם הזדמנות בקבוצה הבוגרת. כמה אהבנו לזלזל בשחקן הישראלי (לפעמים הייתה לנו סיבה טובה), כמה הערכנו והערצנו את הזרים שהגיעו לכדורגל שלנו וכמה בכינו על הפערים שהלכו וגדלו בינינו לאירופה.
רבים מאיתנו כבר איבדו תקווה, איבדו את האמונה שנבחרת ישראל כלשהי תעשה משהו. אחרי הכישלונות הרבים של הנבחרת הלאומית, אחרי הסקנדלים שעברנו מאז מקסיקו 70', כולנו כבר הבנו כי נגזר עלינו לראות טורנירים גדולים עם חולצה של נבחרת ברזיל, אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה או ארגנטינה של ליאו מסי. והנה, דווקא השחקנים האלמוניים, דווקא המאמן שלא רשם אליפות בליגת העל ולא הניף את גביע המדינה, אפילו לא את גביע הטוטו, דווקא הוא יוביל את נבחרת ישראל לאליפות העולם ולא רק כמשתתפת, אלא כמועמדת לזכות. זה בסדר, אפשר להמשיך לשפשף את העיניים.
וברגע שיושמעו ההמנונים, ברגעים בהם נראה את הגיבורים שלנו (שכבר לא אלמוניים) עומדים בשורה, כולנו נתרגש ונבקש רק דבר אחד - להמשיך לחלום. לפחות עוד משחק אחד. וברקע, יתנוסס לו השלט: אצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה. מישהו עוד באמת בטוח שאנחנו לא בחלום? נבחרת ישראל הקטנה, עם שחקנים שהיו (ועדיין) ניצבים בקבוצות הבוגרות כסוג של קונוסים באימוני הקבוצות שלהם וחברים בלהקת המעודדים ביציעים בשבתות, ניצבים ברגע היסטורי לעיני העולם כולו, שמביט ומקנא. ישראל נגד אורוגוואי, במונדיאליטו, במשחק על עלייה לגמר, באצטדיון הקרוי על שמו של גדול שחקני תבל בכל הזמנים.
במקרים אחרים, עם מאמן ושחקנים אחרים, היינו צריכים לדאוג. לדאוג ולשאול - האם השחקנים חזרו למציאות, האם החגיגות והאופוריה לא יפגמו ביכולת שלהם הערב? האם המאמן יצליח להוריד אותם לקרקע? במקרים אחרים, בנבחרות אחרות (במיוחד הבוגרת) נתחיל לחשוש מהדבר שכולנו חוששים ממנו - האם נבחרת ישראל תבעט במו רגליה בדלי. וההיסטוריה נתנה לנו מספיק סיבות לחשוש.
אבל זהו, שלא. הנבחרת הזו, יחד עם המאמן אופיר חיים, הוכיחו לנו שהשמיים הם הגבול. שהם עשויים מחומרים אחרים. הם יכולים להיות על הגג העולם, אבל רגע אחרי להיות אריות על כר הדשא.
ולא, תפסיקו עם הסיפורים על מלחמה, הקרבה, מוטיבציה, מזל, ועוד כל מיני מושגים ששייכים לנבחרות אחרות, לשחקנים אחרים, לענפים אחרים. אי אפשר לנצח משחקים באליפות העולם רק עם הקרבה, נחישות ומוטיבציה. אם זה היה אפשרי, היינו מוציאים 22 לוחמים משייטת 13 לשחק בנבחרת הבוגרת שלנו במוקדמות היורו. עזבו אתכם מאמירות שלא מתחברות למציאות. אל תזלזלו בשחקנים האלה, אל תזלזלו ביכולת המקצועית של אופיר חיים והצוות שלו, פרגנו להם. עם מוטיבציה, נחישות והקרבה לא מגיעים לאליפות העולם. בטח לא לחצי הגמר.
יש לנו נבחרת איכותית, בה שילוב של אלופים עם יכולת מרשימה, משמעת משחק מדהימה ומאמן שמבין היטב לא רק את הענף, אלא גם את הנשמה של כל אחד ואחד בנבחרת שלו. ואחרי כל זה, יש לנבחרת שלנו שחקנים שנותנים את הנשמה, משחקים עם הרבה מוטיבציה והקרבה. וזה שילוב מנצח. נגד כל המרכיבים הללו, אין ליריבות שלנו תשובה.
אם יש דבר אחד שמפחיד אותי, הוא מצבם הגופני של השחקנים. עם כל הכבוד לנבחרת אורוגוואי, ויש הרבה כבוד, ישראל יכולה לנצח אותה הערב. רק שהשחקנים שלנו לא יפלו מהרגליים. יש להם יתרון שהם נהנו מיום מנוחה אחד יותר מהיריבה, אבל בניגוד ליריבה, הם אינם רגילים לעומס שכזה. היו משחקים בטורניר שספגנו שערים רק בגלל העייפות של השחקנים בחלק האחרון של המשחק. אני סומך על אופיר חיים והצוות המקצועי של הנבחרת שהם עשו את המוטל עליהם בנושא. אני בטוח שהמאמן ואנשי המקצוע נתנו לשחקנים כמה טיפים כיצד לשחק ולהתגבר על הבעיה. שהם לקחו הכל בחשבון, ויידעו לחלק את דקות המשחק בין השחקנים האיכותיים, שהוכיחו כבר שלפעמים קשה להבדיל בין שחקני ההרכב לאלה שעולים מהספסל.
עכשיו כבר אפשר לומר שעלייה לגמר אליפות העולם היא לא חלום. עכשיו אפשר לומר זאת בקול, ולא לחשוש מאשפוז בכפייה שמא אנחנו מנותקים מהמציאות. רבותיי, התרגלו, זו המציאות. נבחרת הנוער של ישראל רחוקה משחק אחד מגמר המונדיאליטו. להתראות בגמר. אמן.