בשם האב: פרנצ'סקו אצ'רבי רוצה לסגור מעגל משונה בגמר האלופות

פרנצ'סקו אצ'רבי זוכר את גמר ליגת האלופות הקודם באיסטנבול כאילו הוא היה אתמול. עבורו, מילאניסטה שרוף, חבר במועדון אולטראס של האדומים-שחורים, זו היתה חוויה מזעזעת. הוא כבר חגג את הזכיה הנוספת בתואר האירופי כאשר מילאן הובילה 0:3, אבל ליברפול ביצעה את הקאמבק המפורסם, ניצחה בפנדלים - והדמעות זלגו.

אביו, רוברטו אצ'רבי, דווקא לא בכה בכלל. הוא היה אינטריסטה מושבע, והצטער מאוד כאשר בנו בחר לאהוד את היריבה העירונית. אין מה לעשות - פרנצ'סקו גדל בעידן הקבוצה האדירה של פאביו קאפלו בשנות ה-90', ואז גם הגיע לסן סירו ג'ורג' וואה בו ראה הילד אליל אמיתי. הוא איכזב את אבא, וזו היתה אחת הסיבות למריבות התכופות במשפחה. הסיבה השניה היתה אופיו של הנער, שלא היה ממושמע ולא ידע להשקיע במשימות החשובות. רוברטו ניסה לחנך אותו, אך לשווא - והיחסים התדרדרו בהדרגה.

פרנצ'סקו חלם להיות כדורגלן, אבל לא התקבל לשום אקדמיה, ניהל אורח חיים לא ספורטיבי, והתקשה להוכיח את עצמו אפילו בקבוצות חובבים. הלעג מצד אביו היה הדבר היחיד שגרם לו להמשיך לנסות, ובגיל 20 הוא תפס איכשהו מקום בהרכב פאביה בליגה הרביעית. בגיל 22 הוא טיפס לרג'ינה בליגה השניה והפך למקצוען. עונה טובה אחת הספיקה כדי לקבל חוזה בגנואה, ופרצנ'סקו זרק אותו בפניו של רוברטו. "הנה לך, הצלחתי", צהל הבלם. באותה העונה הוא הושאל לקייבו בליגה הבכירה, סיפק כמה משחקים טובים, וסוכנו הפך לאדם עסוק למדי.

וכך, בקיץ 2012, קרה נס של ממש. מילאן הציעה לו לחתום בשורותיה, ולא סתם - הוא היה אמור להיות היורש של אלסנדרו נסטה שבדיוק עזב את המועדון. אצ'רבי אפילו ירש ממנו את החולצה מספר 13 והוצג בפני התקשורת כשהוא מחזיק אותה, לצידם של סילביו ברלוסקוני ואדריאנו גליאני המחוייכים. זו לא סתם שאיפה שהתגשמה. זה היה מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים ביותר של בחור די בעייתי שמעולם לא למד באקדמיה בצורה מסודרת. לפתע, הוא היה התקווה הגדולה במועדון הפאר שכה אהב. עיתונאים עמדו בתור כדי לראיין אותו, האוהדים התלהבו כי ידעו על עברו באולטראס. משם הוא היה אמור להמריא אל על.

אלא שזה לא קרה בגלל שאבא לא היה שם כדי לשמוח איתו. רוברטו, שסבל מבעיות לב כרוניות, מת חודשים ספורים קודם לכן, והטרגדיה השפיעה עמוקות על פרנצ'סקו. במקום להתרכז בכדורגל ברגע השיא שלו, הוא התמכר לאלכוהול ובקושי תיפקד. "הגעתי לתחתית. שכחתי איך משחקים, ורק חשבתי על שתיה - והייתי שותה כל דבר", הוא נזכר בדיעבד. מובן מאליו כי בתנאים אלה הוא לא בדיוק התעלה לרמה של נסטה. אצ'רבי הגיע לאימונים של מילאן אחרי לילות ללא שינה, והקריירה שלו בקבוצה הסתיימה אחרי 10 משחקים בכל המסגרות. בסיבוב השני הוא כבר הושאל בחזרה לקייבו, אבל לא הבריק בלשון המעטה גם שם, ושקל לפרוש לחלוטין כי מצבו הנפשי היה קטסטרופלי.

הסרטן הציל אותו. זו לא הגזמה - אצ'רבי טוען כך בעצמו. בקיץ 2013, כאשר עבר מבדקים רפואיים בססואולו שהסכימה להחתימו במחיר מופחת, התגלה גידול ממאיר באשכיו. הוא עבר ניתוח להסרתו, שב למגרשים במהרה, אך בינואר 2014 אובחן שוב כחולה סרטן, והפעם נדרש לקורסי כימותרפיה קשים במשך חודשיים. וזה שינה את המסלול ב-180 מעלות. "היה לי אתגר חדש, וראיתי את החיים באור שונה בתכלית. כאילו התחלתי לחיות מחדש", סיפר הבלם לימים. אלכוהול ובילויים נותרו בעבר, דיאטה קפדנית, השקעה באימונים ושיחות תכופות עם פסיכולוג פרטי תפסו את מקומם. כאשר החלים בפעם השניה וקיבל אישור לחזור לכר הדשא, היה זה אצ'רבי החדש, וססואולו הרוויחה בגדול.

הירוקים-שחורים קיבלו סלע איתן במרכז ההגנה - שחקן יציב נפשית ופיזית, שנותן את המקסימום בכל רגע נתון באימונים ובמשחקים. קצת יותר משנה אחרי האבחון הראשון, הוא כבר ערך הופעת בכורה בנבחרת. בין סוף 2015 לתחילת 2019 הוא רשם 149 הופעות ליגה רצופות, והיה קרוב מאוד לשבור את השיא של חבייר סאנטי באינטר - רק כרטיס אדום שנוי במחלוקת גרם להשעיה ומנע זאת. הוא שידר שמחת חיים, סחף את חבריו לקרב, ועל הדרך גם החל לסייע לחולי סרטן עם ביקורים תכופים בבתי חולים. מאלכוהוליסט חסר תקנה הפך אצ'רבי למקצוען המושלם ולמודל לחיקוי.

את היציבות הזו לא מיהר אצ'רבי לאבד. הוא ידע שהקדנציה הארוכה בססואולו גורמת לו להישאר מחוץ לאור הזרקורים, אך זה התאים לו, והוא הקפיץ לסרב להצעות מעניינות - כולל זו של קלאודיו ראניירי שרצה להביא אותו ללסטר אחרי הזכיה באליפות ב-2016. רק כאשר סימונה אינזאגי התקשר אליו אישית ב-2018 הוא הסכים להצטרף אליו בלאציו. אחרי הכל, מדובר באחיו של פיפו, אותו הוא העריץ כל כך במילאן. חוץ מזה, סטפן דה פריי ההולנדי עזב לאינטר, המאמן הסביר לאצ'רבי כי הוא יהיה האדם הנכון ביותר להיכנס לנעליו.

זו היתה מחמאה גדולה, וכך זה היה גם במציאות. במשך 4 שנים כיכב הבלם באולימפיקו, זכה בגביע כבר בעונתו הראשונה ב-2019, זומן בתקופה זו בתדירות גבוהה הרבה יותר לסגל הנבחרת, ואף נסע איתה ליורו 2020 כדי להחליף בעת הצורך את ג'ורג'ו קייליני הפצוע ולחזור הביתה עם מדליית הזהב על הצוואר. "אשתדל לשחק עד גיל 38 לפחות, כי יש לי עוד הרבה מה להספיק עם לאציו", הוא טען לפני כשנתיים, אבל במהלך עונה שעברה פרץ לפתע סכסוך מוזר בינו לבין חלק מהאולטראס בתכלת.

תוך זמן קצר, התדרדר מעמדו של אצ'רבי מכוכב אהוב לפרסונה נון גראטה, רק כי סימן ליציע האוהדים הקיצונים להיות בשקט כאשר שרקו לו בוז. הארגונים הוציאו כרזה לפיה הוא "כפוי טובה ולא ראוי ללבוש את חולצת המועדון", דרשו ממנו להתנצל, לא קיבלו את מבוקשם והחלו לפעול באופן אקטיבי לגירושו. במקביל, כשלה לאציו בנסיונה להעפיל לליגת האלופות, והצדדים הגיעו להבנה שכדאי לפתור את הפלונטר הזה על מנת לא לגרור את המשבר. אינזאגי, שעזב שנה קודם לכן את לאציו לטובת אינטר, בא לעזרתו גם הפעם, וביולי האחרון אורגנה עסקת השאלה עם אופציית רכישה. כך חזר אצ'רבי לסן סירו כדי ללבוש את חולצה בפסי שחור-כחול.

לו היו אומרים לו לפני עשור שזה מה שצפוי לקרות, הוא לא היה מאמין - הרי מילאיניסטה כמוהו לא יכול להיות שחקן אינטר. אלא שהגורל נוטה להפתיע אותנו, ותסריט החיים של אצ'רבי מלא בתפניות הזויות גם כך - גם בהוליווד היו פוסלים אותו כי הוא לא מציאותי מספיק. וכך, אחרי שהמעבר הכי חלומי שלו הפך לסיוט, אחרי שמחלה מסכנת חיים הצילה את חייו, התברר כי המעבר הכי לא מתאים מבחינתו היה דווקא הכי טוב שאפשר לדמיין. כי העונה הנוכחית היתה אולי הטובה ביותר בחייו של אצ'רבי מבחינה מקצועית.

הוא הגיע לאינטר בשקט, ואיש לא ציפה ממנו להתברג בהרכב, בו שלטו דה פריי, מילאן שקריניאר ואלסנדרו באסטוני. מושאל בן 35 לא היה אמור להטריד אותם, אבל התמונה השתנתה במהרה. ההולנדי נקלע למשבר והוזז הצידה, הסלובקי התכונן נפשית לעזיבה, סופסל ואז גם נפצע, ואצ'רבי השתלט על העניינים. עם השותף הצעיר והאלגנטי באסטוני, הוא הגדיר את העורף של נראזורי ב-2023, ובליגת האלופות היתה זו הגנה חלומית. הקבוצה שמרה על רשת נקיה ב-5 מ-6 המשחקים בשלב הנוקאאוט, הדיחה את פורטו ואת בנפיקה, ואז גברה על מילאן עם צמד נצחונות בסן סירו, 0:1 ו-0:2.

וכך, היה פרנצ'סקו זה שמנע ממילאן אהובתו לחזור לאיסטנבול בחלוף 18 שנה. במקום זאת, הוא נוסע לשם בעצמו, בחולצה הלא נכונה מבחינתו - אבל זו הרי החולצה הכי נכונה מבחינת אבא שלו. יותר מ-10 שנים עברו מאז הלך רוברטו אצ'רבי לעולמו, ורק עכשיו מגשים הבן את החלום הכי כמוס שלו. כאשר צעק על הנער שהוא צריך להתנהל בספורטיביות כדי לא לזרוק את החיים לפח, בסתר ליבו קיווה האב כי הכל יסתדר, ובנו יהיה בבוא היום כוכב אינטר. המשאלה האבסורדית הזו התגשמה, ואלוף אירופה במדי נבחרתו יכול להפוך בשבת גם לאלוף אירופה קבוצתו. אחרי שהתגבר על טרגדיה אישית, אלכוהוליזם וסרטן, יש שיגידו כי זה מגיע לו.

ואמנם אינטר היא אנדרדוג מובהק מול מנצ'סטר סיטי, אבל ליברפול היתה אנדרדוג מול מילאן, וכולם זוכרים כיצד זה נגמר. אצ'רבי זוכר את זה טוב מכולם, והוא נחוש לסגור את המעגל הזה באופן הכי מוזר שיש. הוא מרגיש שאבא מחזיק לו אצבעות.