מדהים איך יש לכדורגל הישראלי יכולת להתנהל בפיצול אישיות כזה. איך באותו זמן הוא מתקיים בשני מישורים, עולם עליון ועולם תחתון, מציאות של כדורגל ווינרי ומציאות של אלימות ורשלנות חסרת תקדים.
השורה התחתונה היא שאלה ימים נהדרים לכדורגל הישראלי: ההעפלה של נבחרת הנוער לרבע גמר המונדיאליטו - אחרי שני ניצחונות דרמטיים בתוספת הזמן - מלווה בתחושה הנעימה שהכל אפשרי. כשחוזרים 11 חודשים אחורה, לקמפיין האדיר שעשתה אותה נבחרת (פלוס אוסקר גלוך) עם אותו מאמן באליפות אירופה - שבו הגיעה עד הגמר ונכנעה רק לאנגליה - מבינים שאין פה בכלל הפתעה: זו היכולת, אלה האנשים שמנפקים אותה, זה מה שמגיע לנו.
מצד שני, אם כבר חוזרים 11 חודשים אחורה, אפשר גם להבין איך קיבלנו את גועל הנפש בסיום גמר הגביע האחרון: הרי באותם ימים כל ממסד הכדורגל כאן מתח את התקנון שוב ושוב (ושוב) כדי לא לפגוע בקבוצה שהפרה כל סעיף אפשרי בו, והכל בלי להתחשב בשבבים שעפו ופגעו באחרים; ובסופו של דבר, המסר הזה, שאין תקנון או חוקים ו"לנו" הכל מותר, חלחל לאן שחלחל ופרץ לכר הדשא באצטדיון בחיפה בסיום גמר הגביע.
אז יש לנו שתי שכבות. והטרגדיה האמיתית של השכבה הטובה, האיכותית, זו שמייצרת כדורגל ומשחקת בווינריות עד השנייה האחרונה, וגורמת ליריבות שלה לרעוד בזמן פציעות ולא מוותרת גם בעשרה שחקנים - היא שאם ללמוד מלקחי העבר, השכבה הפחות טובה תבלע אותה. בדיוק כמו בחלום פרעה, המלך המצרי - הפרות הדשנות רועות באחו, והפרות דקות ורעות המראה יעלו מהיאור ויבלעו אותן ולא נודע כי באו אל קרבנה.
ויש לזה סימנים כבר עכשיו. רק קבוצה אחת בישראל מריצה את השחקנים שלה שמככבים גם בנבחרת הזו - בהרכב הבוגרים: הפועל ת"א. סתיו למקין ואור ישראלוב הם שחקני הרכב קבועים יחסית, אל ים קנצפולסקי משותף באופן די קבוע, ועומר סניור קיבל לא מעט דקות העונה. דור תורג'מן נמצא בגיל שבו אבי נמני הפך לבאנקר בהרכב של מכבי ת"א, ויש מצב לא רע שהוא יהיה גרסת המילניום הנוכחי של הסמל האגדי בצהוב, אבל בינתיים הוא משותף בעיקר כמחליף. איליי מדמון גם הוא נכנס בעיקר כמחליף למרבית המשחקים שבהם שותף העונה.
אבל אף אחד במכבי נתניה, שגמרה את העונה בנר שלישי של חנוכה, לא חשב לתת לתומר צרפתי לעמוד בשער (עד המחזור האחרון). והסיכוי של ענאן חלאילי, כובש השער ששלח את ישראל לרבע הגמר - לראות הרכב במכבי חיפה - שזרקה, כזכור, את עטר וברקוביץ' להרכב הראשון שלה עוד לפני שסיימו את הבגרות בתושב"ע - שואף לאפס, וכנ"ל גם זה של עילי פיינגולד.
והסיבה לכך שהם לא בדיוק משחקים בקבוצות שלהם, רובם לפחות, קשורה לכשלים האהובים כל כך של הכדורגל הישראלי. רק בשבוע שעבר עלו שוב קריאות לבטל את הגבלת מכסת הזרים בקבוצות, וזה עוד לפני שדיברנו על קומבינת האזרוח החביבה, שמאפשרת לקבוצות העשירות לעלות עם 11 שחקני הרכב שאף אחד מהם לא עבר במחלקות הנוער בישראל. חריגה בנוף, שוב, היא הפועל ת"א, שהאמינה בתוצרי מחלקת הנוער (המעולה) שלה ונתנה ללמקין ולישראלוב לשחק. גם חסכוני, גם יעיל, וגם מעביר אחלה מסר לצעירים אחרים.
אבל בגדול, בענף כל כך פחדני, עם ליגה קטנה שבה אפשר להסתבך בתחתית בקלות וכל עוד הגישה הרווחת היא שכל הפסד יכול להוביל לפיטורי המאמן, יהיה לדור הזה קשה מאוד להשתלב באופן קבוע בהרכבי קבוצות הליגה הראשונה ולהוביל אותן קדימה. וזו מגמה שבאה עם הקטנת הליגה וצירוף הזרים: אם את מלמיליאן, אוחנה ועטר הריצו בהרכב כבר בגילי 16־18, הרי שערן זהבי קיבל את ההזדמנות הראשונה האמיתית שלו בליגה הראשונה רק בגיל 22־23, והפך לדייר של קבע בהרכב רק לאחר פציעה של זר.
כל המגבלות האלה - ליגה קטנה, חרב פיטורים תמידית מעל ראשים של מאמנים, ריבוי זרים - הן תוצאה של העסקנות שמקורה בשכבה התחתונה של הכדורגל הישראלי. זו השכבה שממנה יוצאים משחקי הרדיוס, האפליות בין קבוצות בחסות התקנון, ההכשרה של כל שרץ אפשרי. ולכן, כשאתם יושבים עם צאת השבת עם צעיף כחול־לבן על הצוואר ומתפללים שהנבחרת החיננית הזו והמאמן המעולה שלה יעשו את הבלתי ייאמן ויגיעו לחצי גמר המונדיאליטו - אל תשכחו את הכדורגל הישראלי של מטה - היריב האמיתי של כל דור צעיר או נבחרת חיובית או התפתחות שמחה בענף. ומאחר שהדרך היחידה לנצח את היריב הזה היא באמצעות קביעת עובדות בשטח, נבחרת הנוער חייבת לנצח מחר. כי מגיע להם, ומגיע גם לנו.