אני לא היחיד שהופתע לשמוע על כך שמכבי חיפה בחרה במסאי דגו למאמנה בעונה הקרובה. חשבתי שאחרי ברק בכר יגיע אליה מאמן כדורגל מנוסה,בעל שיעור קומה, ובעל שם. דגו הוביל את קבוצת הנוער של המועדון לזכייה באליפות, וזהו הישג שמותר להתפאר בו. אבל לא חשבתי על כך שהמועדון יראה בו כבר עתה כמי שיעמוד על הקווים במשימותיה הגדולות של קבוצת הבוגרים: זכייה באליפות רביעית רצופה ועלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות של אירופה. כלל לא בטוח שדווקא דגו הוא היום האיש הכי מתאים להשגת מטרותיה של קבוצת הבוגרים!
כאשר ברק בכר הגיע לחיפה, היו ברזומה שלו שלוש אליפויות רצופות עם קבוצת הפועל באר-שבע. משום שהוכיח שביכולתו לעשות זאת בבירת הנגב, החתמתו במכבי חיפה נתפסה אז כצעד הגיוני ונכון. לכן, ההחלטה על מינויו הייתה מוצדקת. בכר אף הגדיל לעשות כשזכה העונה באליפות ישראל, לצד עליה לשלב הבתים, הנחשב לדובדבן שעל קצפת ליגת האלופות. בכר החליט שדי לו בכך, ובאתגר הבא, אימון
הכוכב האדום בלגרד, הוא רואה משימה שלא מוותרים עליה.
טבעי ששחקני מכבי חיפה יבחנו את מסאי דגו, בהשוואה לברק בכר, כבר ביום הראשון של האימון הראשון. לא פשוט לנהל מקצועית סגל כה נוצץ, הכולל את כוכבי ליגת העל. אני באמת מאחל לדגו הצלחה, וזאת במקביל לשאלה האם מכבי חיפה בחרה נכון? והאם דגו לא נזרק מוקדם מדי למים עמוקים מאד?
ההבדל בין אימון שחקני נוער, לבין אימון קבוצה של כוכבי על, הוא עצום. מכאן שלדעתי לקחה חיפה על עצמה הימור של ממש לעת הזאת. 30,000 אוהדי הקבוצה באים בתשוקה לכל משחקי הבית שלה באיצטדיון סמי עופר, והם הורגלו בשלוש השנים האחרונות לקבל את הכי טוב שאפשר בכדורגל הישראלי. הם גם מצפים שיהיה לכך המשך. הענקת שרביט האימון לדגו, שלא היה במעמדים כאלה, נראית, לפחות בעיני, כצעד הרפתקני. לטובתה ולטובתו נקווה שהוא לא יסתיים בנפילה גדולה.