זכייתה של מכבי חיפה באליפות הליגה הייתה רק שאלה של זמן, ואמש (ב') זה קרה בזכות ניצחונה 1:5 על מכבי נתניה. ניצחון כה משכנע יש בו אמירה של "אנחנו האלופים, ואנחנו יודעים לעשות זאת בגדול". המחזור הבא, שגם יוריד את המסך על ליגת העל, יהפוך בסמי עופר לחגיגה ביתית גדולה, נטולת מתח.
אליפות שלישית רצופה מעידה על עוצמתה של הקבוצה. היא שוב השאירה מאחוריה את שתי יריבותיה הגדולות, הפועל באר שבע ומכבי תל אביב. בפרקי זמן ממושכים של העונה נידמה היה שיש לבאר שבע את הכוחות להתמודד עימה על הכתר, אבל כידוע, בסוף עם הטבלה אי אפשר להתווכח.
המאמן ברק בכר, שעשה היסטוריה בהיותו זה שהוביל את הפועל באר שבע לשלוש אליפויות רצופות, חזר על כך כמאמנה של מכבי חיפה, והוא ראוי להערכה יוצאת דופן. אמנם מאמן, טוב ככל שיהיה, זקוק לשחקנים טובים, כי אף אחד לא יכול לייצר יש מאין. ובכל זאת כבר ראינו מאמנים שהשיגו תוצאות בינוניות, למרות שנהנו מסגל שחקנים מוכשר.
גדולתה של מכבי חיפה נבחנה דווקא בימים בהם לא כל שחקן היה בשיא כושרו. במשחקים כאלה ידעו האחרים להתעלות, וזהו אחד מהתנאים הנחוצים לניצחונות. זיכרו, שלקראת חלקה השני של הליגה, ויתרה הקבוצה על העוגן החשוב שלה, בכך שאיפשרה לנטע לביא לעזוב ולהמריא ליפן. מעבר להיותו קפטן מכבי חיפה, אירגן לביא את משחקה, ושליטתו במרכז המגרש בלטה למרחוק. אני משוכנע שבלעדיו היה לה קשה יותר, ולכן היא אף מיעטה יחסית לספק הצגות גדולות. עם זאת, צירופו של דיא סבא הגיע בזמן הנכון והזרים אנרגיות נחוצות למשחק ההתקפה שלה וגם לו היה מה להוכיח לכולם.
כמו כל קבוצה גאה, ששמה לעצמה מידי עונה בעונה, את הזכייה באליפות כמטרה, פניה של מכבי חיפה הן בברור לעבר העונה הבאה וקרוב לוודאי שעם מאמן אחר! רק קבוצה אחת, הפועל פתח תקווה, רשמה אצלנו חמש אליפויות רצופות. שיא זה מחזיק מעמד מאז 1963. המשימה לאליפות רביעית תהיה קשה מאד, בטח כאשר קבוצות מכבי תל אביב והפועל באר שבע יעשו כל מאמץ להחזיר לעצמן את הכתר. עבורן לראות שלוש שנים ברציפות את גבם
של הירוקים, זו תחושה של כישלון. אולי לכן ניזכה לליגה איכותית יותר, כי אין ספק שלליגת העל שלנו יש לאן להתקדם.