כשתי דקות לסיום המשחק, כאשר טנריפה השלימה את הקאמבק ועלתה ליתרון 61:65 על הפועל ירושלים, דודו בקל נשא את מבטו מעלה. "הפסקתי להסתכל על המשחק והתחלתי לדבר עם אלון", אמר אביו של אוהד הפועל ירושלים, שנרצח בפיגוע בפאב הסמטה בתל אביב לפני שבע שנים וחצי. דקה אחר כך, כשאגדת הכדורסל מרסליניו הוארטס העלה את הספרדים ל-63:67, גם אלכסנדר דז'יקיץ' הרים את עיניו אל-על, כמחפש מאין יבוא עזרו, אולי מאמא מילקה דז'יקיץ' שהלכה לפני שלושה ימים לעולמה.
אין הסבר הגיוני אחר - מלבד הרוחות והשדים - למחיקת ההפרש עשר שניות לאחר מכן, בזכות שלשה מטורפת של סים סנדר ונה המושמץ, שקיבל איתה זריקת בונוס מהקו. עוד פחות הסברים הגיוניים, ניתן למצוא להחטאת השלשה הפנויה לחלוטין בשנייה האחרונה מצד לברונו פיטיפאלדו - קלעי של חמישים אחוז מהטווח בליגה הספרדית החזקה וגם בליגת האלופות.
כלומר, יש כנראה הסברים שיכולים להניח את הדעת: ההגנה של הפועל ירושלים היא הדבר הכי קרוב לשלמות שיש היום בכדורסל האירופי. קונצרט של תנועה, חיפוי והתשה בלתי פוסקת של היריב. התשה שכזו מורידה באופן עקבי את אחוזי הקליעה של היריבות למינימום, מותירה שחקנים מרוטי-נצות ומוכי-אצבעות לזריקות שבאורח פלא לא מוצאות את הטבעת.
מקצועית, טנריפה של צ'וס וידורטה גדולה על הפועל ירושלים וגדולה על המפעל. קבוצה היסטורית, קצת כמו סביליה לליגה האירופית או, אם תרצו, ריאל מדריד לליגת האלופות בכדורגל. קבוצת על במונחים של המפעל, עם שני שחקנים היסטוריים בדמות הוארטס וגיורגי שרמדיני, שאת השילוב ביניהם כמעט בלתי אפשרי לנטרל, וסביבם שלל קלעים שמותירים לכל קבוצה את האפשרות לבחור את הרעל שלה ולמות.
לירושלים של אתמול לא היו פיתרונות לברזילאי המרקד, שהטיות הגוף שלו הן שירה ויכולת המסירה שלו היא יצירת מופת. לידו, נראה אור קורנליוס - שחקן ההגנה של השנה בליגה - כמו ילד מהקט-סל. הכדורסל של וידורטה מבוסס על סדרת חסימות להוארטס, שלאחריה הוא בוחר אם להתגלגל עד לטבעת, לזרוק מחצי מרחק או - כפי שהוא עושה לרוב - למצוא את השחקן החופשי.
בהיעדר פתרונות לצרה, ניסה דז'יקיץ' לטפל בגיאורגי המצוין באמצעות הרחקתו מהסל וניסיון לגרום לו להוריד כדור לרצפה, וכך לנצל את הגמלוניות שלו לחטיפת כדורים או לכל הפחות לגרום לו לאבד אותם. ברבע השני והשלישי זה עבד לא רע בכלל, ברבע הרביעי כאשר השלשות של הספרדים נכנסו באחוזים גבוהים, זה כבר נראה כמעט חסר תקווה עבור הירושלמים.
בהתקפה האחרונה כבר לקחה ירושלים הימור מושכל: לא לתת להוארטס ושרמדיני להגיע לסל, גם אם זה ישאיר שחקן טנריפאי לזריקה חופשית מבחוץ. דז'יקיץ', מוח כדורסל חד פעמי, יודע היטב שלנצח משחקים צמודים זה מקצוע - הקבוצה שלו עשתה את זה העונה שוב ושוב ושוב - וש-50% מחוץ לקשת במהלך העונה הסדירה, אינם מבטיחים דבר כאשר השעון מתקתק לאחור במשחק שאין ממנו דרך חזרה.
כך הגיע פיטיפאלדו לזריקה כשעל השעון נותרו שתי שניות, שעלו לאוהדי ירושלים בלפחות שנתיים מהחיים, לפני שהרוחות עשו את עבודתן, העיפו את הכדור ימינה מדי ואת ירושלים לגמר אירופי שני בהיסטוריה.
עוד לפני המשחק, היו אלה רוחות אחרות שהביאו איתם אוהדי הפועל ירושלים - יותר משלושת אלפים מהם פשטו על העיר במהלך היום, צעדו ברחובות, שרו ברכבת התחתית, בבתי הקפה, בכיכרות ובכל מקום שרק ניתן היה, וחגגו כאילו אין מחר. שהרי ידוע, לפחות למי שאוהד את הפועל ירושלים אי אלו שנים, שהזמן הטוב ביותר לחגיגות הוא לפני המשחק, מפני שאחריו - אין לדעת.
כשעתיים לפני המשחק נאספו האלפים בנקודת הכינוס והחלו בצעדה שכללה רימוני עשן, אבוקות וזיקוקים, כאשר השוטרים הספרדים חוסמים למענם את הכבישים וצופים בהתרחשויות בעניין רב. כמותם, גם דיירי הבניינים, שמיהרו למרפסות כדי לתעד את הרגע.
למשך השעתיים הללו, נראתה ההחלטה לערוך את הפיינל פור במלאגה כמו הדבר השפוי ביותר גם עבור אוהדי ירושלים. בדיעבד, ההחלטה של הבעלים הנכנס מתן אדלסון לסרב להתחייב ל-BCL על המשך ההשתתפות במפעל בעונה הבאה, הצילה אותנו מפאדיחה של ביטול אירוע בסדר גודל כזה בשל המלחמה בדרום; וגם איפשרה לאוהדי ירושלים כמה ימים של הפוגה מהסטרס הבלתי פוסק בלבנט.
מצד שני, עבור ליגת האלופות, תוצאות הערב הראשון של הפיינל פור נראו כמו הימור גרוע במיוחד. אלו לא רק המהמרים, ששמו את כספם על גמר בין שתי הספרדיות, אלא גם הארגון עצמו שקיווה ודאי לאולם מלא באוהדים ואווירה לוהטת בגמר, ובמקום זאת יקבל דרבי ספרדי חסר-משמעות במשחק על המקום השלישי, ומשחק מול אולם חצי ריק או מנומנם בגמר, גם אם עוד אלף אוהדים יגיעו מירושלים רבתי - כלומר, ישראל האדומה - עד מחר בערב.
בשולי הדברים, האולם במלאגה אמנם נראה מבחוץ כמו המתנ"ס במעלות תרשיחא, אבל מבפנים הוא מרשים מאוד: אולם יפיפה, פונקציונלי, נוח מאוד, עם אקוסטיקה אדירה, ראות מצוינת מכל היציעים, ואפילו יש שירותים נקיים ונוחים ומים זורמים בברזים - משהו שבפיס ארנה בירושלים יכולים לחלום עליו. כן, גם שירותים ומים זורמים.
להשוות בין פיינל פור בפלאסיו דה דפורטס חוסה מריה מרטין קרפנה, לבין אירוע בפלאסיו דה לה שמאטה דה ארנה בירושלים, או אפילו האולם עם השם המתחלף ביד אליהו - כמו להשוות בין הכדורסל של דז'יקיץ' לזה של פרנקו. דני, לא הגנרליסימו פרנסיסקו.
מחר בערב יארח האולם הזה את גמר האנדרדוגיות. על הנייר, הגרמנים מבון - עם האוהדים החמודים שיצרו ברית אחים עם הירושלמים נגד הספרדים - טובים יותר. ארבעה הפסדים בלבד לאורך כל העונה יעידו על כך. אבל מי יודע, אולי לאלכסנדר הגדול דז'יקיץ' נותרו עוד רוחות בכובע.