עיר מקלט: כשמעמד השיא של הקבוצה שלך מתערבב עם המציאות בישראל

עדי, בן 11, מסתובב בבת אחת מבועת. "הייתה אזעקה?" הוא שואל. "זה אמבולנס", אני מרגיע אותו. "כן?! ומה זה הבום הזה?" הוא משיב בחוסר אמון מוחלט. שאלה טובה, אני מהרהר לרגע, מזהה גם אצלי את תסמיני הפוסט טראומה. זו כנראה הייתה נפילה, רק שכאן, במלאגה, אלו לא טילים ששורקים ונופלים, אלא שחפים שצווחים, אוהדים שצורחים, ורעשים שמייצרת, ובכן, עיר נורמלית במדינה נורמלית.

קצת קשה להפריד בין מה שמתרחש 3,638 קילומטר מכאן - בדקתי, לא הייתי מנחש בחיים - לבין מה שמתרחש במלאגה, ערב הפיינל-פור הכמעט היסטורי של הפועל ירושלים. כלומר, רוב אוהדי הפועל ירושלים אינם מתיימרים לייצג את מדינת ישראל או לשחק בשמה, גם במעמד שכזה, אבל בסוף אנחנו בקצה מערב, וליבנו עמוק בממ"ד.

למשל מאשקה ליטבק, בת 75. בשעת בוקר מוקדמת של יום חמישי היא קיבלה התרעה: תתארגני ובואי לנתב"ג, התפנה מקום בטיסה המוקדמת. ללא היסוס, היא הותירה מאחור בקיבוץ נגבה את חיי הנוחות הנעימים בדמות ההתרעות, הנפילות והשדות הבוערים, בסטרס הבלתי נסבל שנלווה לטיסה עם הקבוצה שהיא אוהדת כבר יובל שנים בערך, רגע לפני המשחק הכי גדול שלה בשנים האחרונות.

הפשיטה של אלפי אוהדי הפועל ירושלים על העיר האנדלוסית המנומנמת להפליא, החלה כבר באמצע השבוע עם אוהדים שיצאו למסע קונקשנים מרהיב - תל אביב-אתונה-מילאנו-מדריד-רכבת למלאגה ואז צעידה רגלית כדי לגוון; יש כאן אחד שהגיע מנפאל, ואחר שאמור היה לנחות הבוקר מניו יורק. אתמול יצאו לדרך הטיסות הישירות - לפחות ארבעה צינורות מתכת חלולים, מכילים בתוכם מאות אדומים, ועוד כמה עיתונאים עם רשימת דרישות מופרזת מהאוהדים, לשתף פעולה עם המצלמות.

ברגע שהמטוס עוזב את גבולות ישראל, וכולם מוודאים שיצאנו מטווח הירי של הג'יהאד האסלאמי, חשים כולם הקלה, כמובן מלבד אלה ש"המצב הביטחוני" אילץ אותם לוותר על אירוע של פעם בשני עשורים, עד שאדלסון יחליט אחרת. האיברים נמתחים, הגרונות מתחממים והוויסקי במטוס נשפך כמים, לפחות עד שהדיילות המזועזעות מסמנות להחביא את הבקבוקים לפני שיהיה לנו כאן עסק עם שיכורים.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, מסתובבים במלאגה כבר יותר מ-2,500 אוהדים של הפועל ירושלים, מרביתם כאלה שהשיגו כרטיסים בעצמם באמצעות המשתה המרהיב מאוהדי הקבוצה המקומית. לצדם, ישנם כאן כמה מאות אוהדים של בון הגרמנית, והשמועות מלמדות על עוד מאות אוהדים של טנריפה, שאיש עוד לא ראה. ייתכן שזה קשור לעובדה שגם אם חיי היו תלויים בכך, לא הייתי מבדיל בינם לבין אוהדי מלאגה.

נאמר בזהירות, שהעיר עצמה לא ממש לבשה חג לכבוד האירוע. הקבוצה המקומית - הפייבוריטית הגדולה לעלות לגמר - אינה אהודה בפנאטיות כמו קבוצת הכדורגל שנאבקת על הישרדותה בליגה השנייה.

עם זאת, בברים, במסעדות ובבתי הקפה בעיר העתיקה מבסוטים מההסתערות, וכמה מלצרים אפילו הספיקו ללמוד לכבוד האורחים את המילים החשובות בשפה העברית - "תודה רבה", "נעים להכיר", "שלום", "בן זונה".

היום בשעות הצהריים, מתכננים האוהדים הירושלמים - שבערך 80 אחוז מהם כנראה לא מתגוררים בירושלים - מפגן תמיכה בנקודת התכנסות בעיר, שממנה תצא צעדה המונית עם שירים ודגלים לכיוון האולם לקראת המשחק מול טנריפה. בדומה לצעדת הדגלים המתוכננת בעוד כשבוע בעיר הבירה ביום ירושלים, גם כאן צפוי בליל של שירי מוטיבציה, שירי שנאה לאויב, משיחיות מהולה בתקווה, קצת לאומיות וכנראה מעט פחות הורמונים לא מווסתים.

במשחק עצמו צפויים הלוחמים של דז'יקיץ' ליהנות מרוב נאה ביציעים, ואחר כך - בהתאם לתוצאות המשא ומתן עם אוהדי בון - ייתכן שתישאר נציגות נכבדת לסייע לגרמנים אל מול הצורר הספרדי.

כך או כך, בהנחה שלא יתחילו לירות לכאן קסאמים ורקטות ממרוקו השכנה - סוף השבוע הזה יוכתר בכל מקרה בהצלחה. אם לא על המגרש, לפחות בהפוגה מהמלחמות במזרח התיכון.