וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכי קרובים לצלחת: אירועי טרנר המחישו את הפער בין שחר וברקת לגולדהאר

7.5.2023 / 13:00

במקום ללמוד מההתנהלות של גולדהאר בפרשת הנערות, בעלי מכבי חיפה והפועל באר שבע פתחו במסע של ספינים והפחדות שהוכיח ששום דבר פרט לצלחת האליפות לא מעניין אותם. דעה

המהומה על הדשא בסיום המשחק של הפועל באר שבע מול מכבי חיפה (חלק 2)/ספורט1

על פי הסקרים האחרונים שפורסמו בכלי התקשורת, הפופולריות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשפל חסר תקדים. התחושה של הציבור שראש הממשלה איבד את כוחו והוא אינו מסוגל להוביל את המהלכים שהוא באמת היה רוצה. לארוך השנים נהנה יו"ר ההתאחדות לכדורגל מהתואר היוקרתי: ראש ממשלת הכדורגל. אם היו נערכים סקרים בקרב אוהדי הכדורגל בנוגע למידת הפופולריות של שינו זוארץ, כמו נתניהו, הוא היה סופג מהלומה קשה. השבוע האחרון גרם נזק עצום למוסד ההתאחדות לכדורגל, אבל לא רק.

התחושה של האוהדים (לא רק של באר שבע), וגם של לא מעט עיתונאים ופרשנים היא- זוארץ חושש להיכנס לעימות עם בעלי המועדונים הגדולים. הקיצוניים שביניהם טוענים כי זוארץ פשוט חושש מיענקל'ה שחר. ולא רק. כמו נתניהו, גם זוארץ אינו יכול (גם אינו מסוגל) לבצע בכדורגל הישראלי את השינויים שהוא רוצה. כמו שראש הממשלה תלוי בכל אצבע של חברי הקואליציה שלו, זוארץ תלוי בכל אחד מבעלי הקבוצות כדי להעביר החלטות. במדינה מתוקנת האינטרס הלאומי גובר על האינטרס האישי. מאחר ואנחנו מזמן כבר לא מדינה נורמלית, גם הכדורגל הישראלי הפך לג'ונגל.

הכדורגל הישראלי הפך למחנה שבויים. זוארץ שבוי בידי בעלי הקבוצות בהנהלת ההתאחדות לכדורגל, בעלי הקבוצות שבויים בידי קהל האוהדים שלהם, והשחקנים שבויים בידי העיתונאים שמסקרים את קבוצתם. והיכולת לקבל החלטות באופן עצמאי כשאתה שבוי, מוגבלת כמו שאתם יודעים. מוגבלת מאוד.

עד לפני שנים אחדות התקשורת קבעה את סדר היום אצל מקבלי ההחלטות בקבוצות. הכח הגדול עבר לאוהדים. זה כבר לא משנה כמה כסף יש לשחר, זה לא ממש משנה כמה נזיל אלי ברקת (בעלה של אלונה), וזה אפילו לא משנה איזה טייקון הפך שינו זוארץ. בשורה התחתונה, זוארץ עובד אצל בעלי המועדונים, והם עובדים אצל האוהדים. ולפעמים ההתנהלות שלהם מזכירה לי את השיר של שלישיית הגשש החיוור: 'עובדים עלינו'. כן, עובדים עלינו בעיניים. רק שבניגוד לשיר, כאן אנחנו יודעים. יודעים ומרגישים.

בכל פסטיבל האבסורד שהתרחש כאן בימים האחרונים, אפשר לומר שכולם אשמים. יענקל'ה שחר, אלונה ברקת, ושינו זוארץ. בעבר נהנה שחר מהתואר: הג'נטלמן של הכדורגל הישראלי. אלונה ברקת זכתה לתואר: המאמי של הכדורגל הישראלי. בשבוע האחרון שניהם איבדו את התואר המחמיא לו זכו. וטוב שכך. מהרגע שהסתיימה המהומה בטרנר, הוכיחו שחר וברקת שהם לא רואים בעיניים שום דבר. שום דבר חוץ מהאינטרס האישי של קבוצתם. הם (והדוברים שלהם) (לא רק הרשמיים) ניסו לשכנע אותנו, עוד לפני הביזיון של בית הדין כי אם ירחיקו שחקנים רבים, שלא נדבר על הורדת נקודות, לא יהיה ערך ספורטיבי למאבק האליפות. והכל היה כשר בעיניהם. לשחר וברקת יש הרבה זכויות בכדורגל הישראלי, אבל גם הרבה אחריות. דווקא משניהם היתה ציפייה שהם, בניגוד לאחרים, יראו גם את האינטרס הלאומי. אבל שני הבעלים המובילים של הכדורגל הישראלי החליטו שהם רוצים אליפות, וכל השאר לא מעניין אותם. כלום.

השנאה והיריבות בין שני המועדונים, כך נראה לי, העבירה אותם על דעתם. זה כבר הרבה מעבר ליריבות ספורטיבית. אל תתרגשו מהודעת הגינוי המשותפת של שחר וברקת. רגע אחרי, הם הסירו את המסיכות, הפעילו את הארטילריה, וכיוונו את האש לכיוון אחד- ההתאחדות לכדורגל. התקשורת המגוייסת שלהם לא הספיקה כנראה, ועיתונאים בכירים מאוד (לא מעולם הספורט), קיבלו צו 8 והתגייסו מייד כדי לשכנע אותנו שיש קומבינה בהתאחדות ובמוסדות השיפוט שלה.

הכתבים הקבועים המסקרים את מכבי חיפה והפועל באר שבע התיישרו (איך לא) עם רוח המפקד, והשלימו את התמונה: אין ערך ספורטיבי למאבק האליפות. הם צודקים. מהרגע שמדינה שלמה ראתה את התמונות מאיצטדיון טרנר בבאר שבע- מאותו רגע כבר אין המילה ספורטיבי נעלמה מהעונה הזו. עושה רושם כי רבים בתקשורת נמנעים מלבקר את שחר וברקת. גם כאשר הם ראויים לביקורת, היא נעשית בעדינות ובזהירות. השניים נהנים מכבוד מלכים. קל לכולם לפרק את מיץ' גולדהאר ולהשתמש בביקורת נגדו בסגנון נוקב. מה שעשו כאן שחר וברקת בשבוע האחרון, ראוי לכל גינוי וביקורת נוקבת.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
שחקני הפועל באר שבע ומכבי חיפה מתעמתים על הדשא. דני מרון
השנאה והיריבות בין המועדונים העבירה אותם על דעתם/דני מרון

שחר רצה לעבור את המשחק נגד מכבי תל אביב ושום דבר אחר לא צריך להפריע לו להשלים את המשימה (אליפות), וברקת התאמצה כדי לשכנע אותנו כי מוסד ההתאחדות רקוב, ורמזה כי מקבלי ההחלטות שם בצד של מכבי חיפה. ברקת השתמשה בנשק הלקוח מעולם אחר- תחושת הקיפוח. היא שידרה לעולם כולו שבאר שבע מקופחת. זה מצטלם מצוין בימים בהם יורים מעזה טילים לעבר הדרום. תחושת הקיפוח הזו גרמה לה להשתמש במילים קשות נגד ההתאחדות, מילים שעוררו סערה, שלא נדבר על התגובה של שינו זוארץ.

בואו נגרום לאלונה ברקת ועשרות אלפי אוהדי הפועל באר שבע לא להרגיש מקופחים. בואו נמנע מהם את התחושה שמנסים למנוע מהם לזכות באליפות. בואו ניתן לאלונה ברקת את צלחת האליפות. גם ליעקב שחר ניתן את צלחת האליפות. ככה גם נחסוך אולי מהומות נוספות, שנאת חינם, ביזיון ועלבונות. גם ככה אין כבר ערך ספורטיבי למאבק האליפות. באותו מעמד בו מקבלים ברקת ושחר את צלחת האליפות, תעניקו לגולדהאר גביע ייחודי. כזה שלא הוענק מעולם- גביע הערכיות והמוסר (פרטים בהמשך).

במשך שנים אוהדיה הרבים של הפועל באר שבע היו מתוסכלים. הם חשו נחותים. הם ראו את הקבוצות מירושלים, מחיפה ותל אביב, זוכות באליפויות וגביעים, ומשחקות באירופה, הם הרגישו אומללים מול העליונות הכלכלית של הקבוצות הגדולות. והנה, בזכות אלונה ברקת, אותם עשרות אלפי אוהדים הצליחו להרים את הראש ולהרגיש שהם שווים למועדונים הגדולים. הדרום כולו חש התרוממות רוח לאור ההצלחה האדירה של הקבוצה. ברקת השקיעה מאות מיליוני שקלים בקבוצה, היא זכתה בשלוש אליפויות, פעמיים בגביע המדינה, שלוש פעמים באלוף האלופים, בגביע הטוטו, ואפילו היו הצלחות באירופה.

התחושה היתה כי תחושת הקיפוח אצלם עברה. נעלמה. והשבוע, אחרי שנים של שיכרון חושים מההצלחות המדהימות, תחושת הקיפוח חזרה אליהם במלוא עוצמתה. ודווקא ברקת גרמה לכך. הדרך בה בחרה להתמודד עם הביזיון של תובע ההתאחדות ובית הדין, החזירה את הפועל באר שבע לתקופת החושך. שוב תחושות התסכול, הנחיתות, המסכנות, ומה לא, חזרו אליהם. במשך שנים אריה דרעי מזכיר למאות אלפי המצביעים של ש"ס שהם מסכנים ומקופחים. תחושת הקיפוח היא חלק ממכונת הרעל שפוליטיקאים מפזרים עלינו בלי הפסקה.

אלונה ברקת מקופחת? זו שנשואה לאחד האנשים העשירים במדינה (איש מדהים), זו שנשואה לאח של אחד השרים הבכירים והעשירים בליכוד, זה שנחשב ליורשו של ראש הממשלה נתניהו? היא מרגישה קיפוח? הייתי ממליץ לגברת ברקת ללכת לארכיון ולעיין בפרסומים אודותיה מאז הפכה לבעלים של הפועל באר שבע. איך התקשורת (כולה) פינקה אותה בצורה נדירה, איך הציגו אותה כגברת הראשונה של הכדורגל הישראלי, כמה כבוד היא קיבלה, כמה סופרלטיבים הרעיפו עליה, כמה הנחות היא קיבלה אצל עיתונאים ופרשנים (גם הצעקנים שביניהם), וכמה כתבות שער במגזינים של סופי השבוע העניקו לה לאורך השנים. ברקת חשה מקופחת? השם ירחם. טוב נו, יכול להיות שהיא עובדת על אותה תוכנה של נתניהו, אמסלם, רגב ודומיהם. כולם נמצאים על גג העולם ומרגישים מקופחים.

נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר. שלומי גבאי
לא מיהר לגנות. יעקב שחר/שלומי גבאי

אין ויכוח בכלל שתובע ההתאחדות ובית הדין כשלו בהתנהלותם. גם הם יודעים שהם טעו. אבל אלונה ברקת החליטה לשבור את הכלים ולשרוף את המועדון. בדיוק כמו המערכון של הגשש החיוור. היא כתבה: "זאת הוצאה להורג. חוסר ספורטיביות. תתביישו! איך אתם ישנים בלילה?", שינו זוארץ העדיף להתחבא תחת הכותרת תגובת ההתאחדות, וברקת ספגה אש חסרת תקדים: "מובילה הסתה פרועה, מי שלא תישן זו את".

שעות אחדות אחרי ההשתלחות ההדדית (בין ברקת לזוארץ), החליטו אוהדי מכבי חיפה לתקוף את יו"ר ההתאחדות וגרמו לו לא לישון בלילה. ברקת הבעירה מדורה ושמרה על שתיקה, שחר בכלל לא מיהר לגנות. הוא היה עסוק בהכנות של הקבוצה למשחק האליפות נגד היריבה המרה מתל אביב. איזה יופי שבהמשך הוא הוציא הודעת גינוי.

למי ששכח (או לא יודע), אלונה ברקת יושבת שנים רבות בהנהלת ההתאחדות לכדורגל. היא גם יושבת בהנהלת מנהלת הליגות. היא פעילה מאוד מאחורי הקלעים, יש לה חלק גדול בלא מעט מינויים בהתאחדות, היא השקיעה בעבר מאמצים רבים כדי לשכנע את אורן חסון להיות יו"ר ההתאחדות. היא אפילו התאמצה לאחרונה כדי שנשיא בית הדין העליון, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, ימשיך בתפקידו ולא יפרוש.

האם הגברת ברקת ניצלה את כוחה ומעמדה כדי לשנות את תקנון המשמעת המיושן של ההתאחדות? האם הגברת ברקת פעלה כדי למנוע "הוצאה להורג" מצד מקבלי ההחלטות במוסדות השיפוטיים של ההתאחדות? את ברקת ושחר (כמו כל בעלי הקבוצות) ההתאחדות מעניינת פעם בארבע שנים. מבחירות לבחירות. שניהם, כמו שאר בעלי הקבוצות, נלחמים רק למען האינטרס של קבוצתם. הכדורגל הישראלי לא ממש מעניין אותם. הם עסוקים רק בקבוצה שלהם.

לזוארץ יש הרבה תוכניות לשיפור הכדורגל הישראלי, אבל אל תדאגו, זוארץ לא ימצא אף אחד מהם לצידו אם בתוכניות שלו הקבוצות הגדולות לא ירוויחו משהו מהן. גם אם זוארץ יתאמץ לשנות, הוא לא יכול. הוא שבוי שלהם. בדיוק כמו שבעלי הקבוצות שבויים בידי האוהדים שלהם. בעלי הקבוצות הגדולות רוצות לנהל את הכדורגל הישראלי. על פי השבוע האחרון הם גם רוצים לקבוע הרבה יותר.

אלונה ברקת, בעלים הפועל באר שבע. מאור אלקסלסי
הכדורגל הישראלי לא מעניין אותה. אלונה ברקת/מאור אלקסלסי

ברקת ושחר מיהרו אחרי המהומה בטרנר לפרסם הודעת גינוי משותפת, אבל רגע אחרי השותפות התפרקה. שני המועדונים (באדיבותם של אנשי התקשורת) החלו בחילופי האשמות קשים ביניהם, הם פתחו במרדף אחר המתאגרף שהחל בתיגרה, נלחמו כדי לדחות את הדיון בבית הדין, ומאותו רגע היה ברור שפני הכדורגל ממש לא מעניין אותם. את שחר וברקת עניין רק מאבק האליפות. ערך ספורטיבי? מאבק באלימות? ענישה ראויה ומיידית? תשכחו מזה.

דווקא אלונה ברקת צריכה היתה להתאפק. את כל הפסטיבל ניתן היה למנוע. בלי איומים, בלי הודעה מזעזעת, ובלי הפעלת כח בלתי סביר. ברקת מכירה היטב את התקנון, היא יודעת איך פועלים. במקום כל ההצגה שעשתה, הגשת ערעור פשוט לבית הדין העליון היתה משנה את ההחלטה של בית הדין. וזה בדיוק מה שהיא עשתה.

ברקת מכירה את העבודה. כמה ימים לפני המשחק היא הגישה ערעור לבית הדין העליון לביטול משחק הרדיוס נגד מכבי חיפה. ברקת ידעה שהתובע ובית הדין טעו, היא ידעה (מי לא) שבית הדין העליון ישנה את ההחלטה. אבל היא ירתה לכל הכיוונים. טוב נו, היא הרגישה מקופחת. ולא רק היא. הדרום כולו. פתאום כל אלה שלא ראו שנים מגרשים, עטפו עצמם בגלימה השחורה של הסנגורים, והפגינו דמיון מפותח. מה זה מפותח.

הדיבורים, המסרים, והניסיון להטיל אימה על שופטי בתי הדין של ההתאחדות, הניסיון לצייר מציאות על חיסול חשבונות, על השפעה של שחר על הדיינים ועל העומד בראש ההתאחדות, הם חלק מסיפורי האגדות שניסו למכור לנו בשבוע האחרון. שוב נציין כי התובע טעה. הוא פעל בחובבנות, כך גם בית הדין. וראש ממשלת הכדורגל? הוא הסתתר מאחורי התגובה הרשמית של ההתאחדות ללא לונה ברקת. דווקא במקרים כאלה זוארץ צריך להשמיע את קולו. לדבר, להשיב לביקורת, לתת לציבור את התמונה האמיתית.

מיטש גולדהאר מכבי תל אביב. ברני ארדוב
לא ספר אף אחד. גולדהאר/ברני ארדוב

ובחזרה לגולדהאר: אם הכדורגל הישראלי היה חשוב לשחר וברקת, הם היו פועלים מייד אחרי המהומה ומענישים את השחקנים. אנחנו לא קונים את הסיפורים שבסיום העונה יבואו איתם חשבון. גולדהאר לא המתין לסיום החקירה של עומר אצילי ודור מיכה. הוא לא המתין לסיום חקירת המשטרה, הוא גם לא המתין להחלטה הסופית של הפרקליטות.

גולדהאר לא יצא נגד הנערות, הוא לא ביקר את המשטרה והפרקליטות. הוא שתק. ברגע שהוא הבין כי האירוע אכן התרחש, הוא קיבל החלטה מהירה ומתבקשת. הוא ויתר על שני הכוכבים הכי גדולים שלו בקבוצה. בניגוד לדעתם של האוהדים, בניגוד לכל אינטרס מקצועי של המועדון. הוא ידע את המשמעות, הוא העריך את הנזק המקצועי, והוא לא ספר אף אחד. גם לא את האוהדים. גולדהאר עשה בדיוק מה שכל אדם ערכי היה צריך לעשות.

עם כל הכבוד לברק בכר (ויש המון כבוד), בלי עומר אצילי- מכבי חיפה לא היתה זוכה בשתי האליפויות האחרונות. לא בעונה שעברה, ולא העונה (היא תזכה). אפשר להעריך כי אם אצילי ומיכה היו נשארים במכבי, מכבי חיפה לא היתה זוכה באליפות. את גולדהאר זה לא מעניין. הוא גם לא מתחרט. עם כל הכבוד לביקורת שיש לברקת על ההתאחדות (בצדק), ועם כל תחושות הקיפוח (במקרה הזה בצדק), ברקת ושחר היו צריכים ללמוד מגולדהאר. הם לא היו צריכים להמתין לוועדת המשמעת בבית הדין, לא היו צריכים לבקש דחייה של הדיון, לא היו צריכים לפתוח במסע של ספינים והפחדות. אם כבר מדברים על חוסר ספורטיביות, המשחק של מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב יהיה נטול ערך ספורטיבי. גם זה של הפועל באר שבע. עצם העובדה כי מי שהשתתפו באלימות פיזית יהיו על כר הדשא, הוא עלבון לערך הספורטיבי.

ברקת ושחר היו חייבים להעניש מייד את השחקנים שנטלו חלק באירוע האלים. לא צריך דיון בבית הדין. לא צריך מאבק משפטי, היה צריך להשעות את כולם באותו לילה. בהודעת הגיוני המשותפת של שחר וברקת, הם היו צריכים להודיע על השעייתם המיידית. ההצלחה האדירה של אצילי בחיפה, רק הגבירה את הזעם והתסכול של האוהדים כלפי גולדהאר. הם רוצים אליפות. שום דבר אחר לא מעניין אותם. זה בדיוק מה שרוצים שחר וברקת. אליפות. שום דבר אחר לא מעניין אותם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully