יום הזיכרון בשבילי הוא בעיקר זיכרון של שני מפקדי מחלקה נערצים עליי - סגן צביקה פוגל שנהרג באסון בצור, וסגן אלוף אורי גייגר שנהרג בלבנון. שירתתי בסיירת שקד, והתאונה ששינתה את חיי התרחשה במסגרת תרגיל סיום המסלול. תרגלנו פשיטה על בסיס בסיני, אבל במהלך התרגיל נכנסנו לשדה מוקשים שלא היה מסומן במפות של היחידה. הייתי בין שלושת הראשונים שהובילו את הכוח ולצערי שלושתנו עלינו, כל אחד על מוקש במקביל. כל אחד מאיתנו איבד רגל, אני והחובש באופן מיידי, השלישי נפצע קשה ברגלו ולאחר כשנה נאלצו לקטוע אותה. בנוסף, לכל אחד מאיתנו הייתה פציעה "בונוס" במסגרתה אני נפצעתי קשה בשתי העיניים ולמעשה איבדתי את הראייה.
כך במשך כשעתיים מצאנו עצמנו שוכבים פצועים בתוך שדה מוקשים ומנסים להזעיק עזרה. החובש זרק לנו חוסמי עורקים שבעצם הצילו לנו את החיים. היינו בהכרה מלאה עד שהגיע החילוץ, שהיה בעייתי - היות והיינו מוטלים בשדה מוקשים היה ניסיון שלא הצליח לחלץ אותנו בחילוץ קרקעי. חילוץ מהאוויר היה מסוכן גם הוא מחשש לפיצוץ מוקשים נוספים שיסכנו אותנו ואת המחלצים.
טייס מסוקים שהיה בבסיס קרוב לקח איתו חובש והחליט לצאת כדי לחלץ אותנו, על אף שלא קיבל אישור. הוא סמך על כך שהוא הכיר את שדה המוקשים והאזור משום שיום קודם לכן השתתף שם בתרגיל. הוא ריחף מעלינו כשהחובש משתלשל עם כבל, יורד ונעמד כל פעם ליד אחד מאיתנו, מצמיד אותנו עם הידיים לגופו ומעלה אותנו אחד אחד למסוק. החשיבה של החובש הייתה שאם המוקש כבר התפוצץ אז מבצע החילוץ הזה יכול להצליח ם ירד ויעמוד בצמוד לכל אחד מאיתנו.
בדיעבד זו הייתה טעות משום שמעוצמת ההדף הראשונית כל אחד מאיתנו עף רחוק לכיוונים שונים והייתה סכנה מהותית שהחובש או מי מאיתנו יפעיל מוקש נוסף, כך שמדובר בנס. לאחר החילוץ הצבא רצה להעניק לחובש צל"ש על החילוץ האמיץ אבל הטייס ננזף על שפעל ללא אישור והקידום שלו עוכב. החובש סירב לקבל את הצל"ש משום שהטייס קיבל נזיפה.
לשמחתי ב-2004 כשנבחרתי להדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל התפרסמה עליי כתבה לקראת האירוע, ובעקבותיה צלצל אליי מישהו שאמר לי "היי רון, קראתי את הכתבה עליך ואני מכיר את הטייס שהיה בחילוץ שלך. אני יודע את השם שלו אבל אני לא בקשר איתו המון שנים". בעקבות כך הגעתי לשניהם וזכינו לפגוש אותם במפגש מרגש, לשמוע את סיפור החילוץ מנקודת מבטם ולהודות להם שבתושייתם ובאומץ ליבם הצילו אותנו.
ברגע הפיצוץ הרגשתי במישוש שהלכה לי הרגל, ולא ראיתי כלום. לאחר טיפול ראשוני בבית החולים ברפידים הטיסו אותנו לתל השומר. כשהתעוררתי שם ופקחתי עיניים הבנתי לראשונה שכנראה איבדתי את הראייה. הצוות הרפואי דאג שיגיע נכה צה"ל קטוע רגל ועיוור שיכין אותי לחיים המצפים לי. לשמחתי קרה לי נס נוסף, נס רפואי. לאט לאט לאורך חודשים ובעזרת ניתוחים מוצלחים, הראייה שלי בעין אחת השתפרה עד למצב שאני רואה לא רע עד היום.
לאחר השחרור ממחלקת העיניים, כשהראייה שלי עדיין מאוד מינימלית, החל תהליך של מספר חודשים במחלקת השיקום. הייתי צריך ללמוד ללכת בעזרת פרוטזה - מהר מאוד הבנתי שעם קטיעה מתחת לברך אוכל לעשות כמעט הכל, ואכן במהלך השנים התנסיתי בגלישת רוח, סקי, ריצה עם פרוטזה מיוחדת ועוד.
מילדות ועד לגיוס לצבא הייתי שחיין באגודה תחרותית. זו הייתה האהבה הגדולה ביותר שלי מלבד מתמטיקה. למרות שלא הכרתי את הספורט הפראלימפי, מלבד שני שחיינים שקראתי עליהם פעם באיזו כתבה, לאחר הפציעה לא היה לי ספק שאני חוזר אל הבריכה. זה כמובן היה מוזר קצת בהתחלה. בחור צעיר ביישן וסגור שפתאום צריך להוריד בגדים, לחשוף את הגדם או את הפרוטזה וללכת לבריכה או לים. כבר בהתחלה קיבלתי החלטה שאם אני אתבייש ואחשוב מה יהיה ומה יגידו - זה יישאר ככה כל החיים. שחייה זה ספורט חשוף ולכן היה חשוב לי להתגבר על הקושי הזה כבר בהתחלה.
כשהגעתי לבריכה בבית הלוחם בתל אביב פגשתי את מאמנת השחייה מרגלית זוננפלד ז"ל (המאמנת המיתולוגית שהובילה את השחייה הפראלימפית והשיקומית בישראל משנות ה- 60) והצטרפתי בשמחה לקבוצת השחייה בהדרכתה. החוויה הראשונה כקטוע במים, כמי שהיה שחיין במשך שנים רבות, הייתה מוזרה מעט מאתגרת בהתאמת הסגנון למצב החדש ללא הרגל, אבל מייד הרגשתי כמו דג במים וחזרתי לאהבה שלי.
מהר מאוד חזרתי לכושר והתוצאות לא אחרו להגיע. מאז הייתה לי הזכות לייצג את ישראל כשחיין וכמאמן ב-6 משחקים פראלימפיים, וזכיתי ב-11 מדליות, מתוכן 3 זהב ושיאי עולם. אגב, האולימפיאדה הראשונה שלי ב-1980 גם כללה מזל, היות ובאותן שנים לא הייתה חובה כמו היום שהמשחקים האולימפיים והפראלימפיים יתקיימו באותה עיר ותחת אותה וועדה מארגנת. אז את משחקי 1980 במוסקבה ישראל אומנם החרימה, אבל המשחקים הפראלימפיים של אותו קיץ שוחקו בהולנד בהשתתפות משלחת ישראלית.
באחת הפעמים שיצאנו כמה שחיינים נכי צה"ל לטיפולים בחמי טבריה, חפשנו בריכה שנוכל להמשיך את שגרת האימונים האינטנסיבית תוך כדי שבוע הטיפולים. אחד החברים שהיה איתנו אמר שהוא מכיר את המאמנת של אגודת הפועל עמק הירדן. מירי הייתה אחת המאמנות הבולטות בישראל באותה תקופה. הגענו אליה לבריכה בקיבוץ שער הגולן והיא הסכימה לשלב אותנו באימונים עם השחיינים הצעירים באגודה. מאד מהר נוצר הקליק ביני לבינה, ועם קצת עידוד של אותו חבר שעזר לנו להתגבר על הביישנות שלנו, האימונים הפכו בהדרגה לקשר רומנטי ולזוגיות.
במשך השנים האלה מירי אימנה אותי, בשנים הראשונות בתכניות אימון ששלחה כל שבוע ובמחנות אימונים כשהייתי מגיע אליה להתאמן בעמק הירדן, ובהמשך כשעברנו לגור ביחד. היא ללא ספק אחראית להישגים הרבים שהגעתי אליהם בשחייה הפראלימפית, ומאז אנחנו כבר יחד 40 שנה בזוגיות מאושרת עם שני ילדים ושני נכדים בזכות השחייה.
ישראל הייתה מהחלוצות ומהמובילות בספורט הפראלימפי משנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-90. באותן שנים חלק גדול מהספורטאים הבולטים היו נכי צה"ל ממלחמות ישראל ונפגעי פוליו (זכר למגיפה בישראל בשנות ה-50). היום לשמחתי אין הרבה נכי צה"ל צעירים עם נכות רלוונטית לספורט הפראלימפי. בזכות המיגון הטוב יותר והתקדמות הרפואה, גם נכי פוליו כבר אין.
היום כדי להגיע לרמה ההישגית הגבוהה בעולם יש להתחיל להתאמן בספורט תחרותי כבר בגיל צעיר, ולכן אנחנו היום מנסים לפנות ולאתר את אותם ילדים ובני נוער עם לקות מוטורית או ראייה כדי לעודד אותם לעסוק בספורט. חשוב לציין שישראל עדיין במעמד טוב בזירה הבינלאומית, הרבה בזכות בתי הלוחם שהוקמו בארץ, מרכזי הספורט של איל"ן ובית חינוך עיוורים.
אבל כיום המטרה המרכזית שלנו היא להגיע אל הדור הבא, אל הילדים ובני הנוער שנמצאים ברחבי הארץ וכשהחיסיון הרפואי מקשה עלינו לאתר אותם שיבואו לעסוק בספורט. אני מאמין שזה ישנה להם את החיים לחלוטין וישפיע על כל מעגלי החיים שלהם. לשם כך אנחנו פונים ומנסים לקדם שיתופי פעולה עם רשויות מקומיות, מתנ"סים ועוד כדי להגיע ולאתר את אותם הילדים.
זו לא תמיד משימה פשוטה, כי עבור כל ילד כזה אנו לפעמים צריכים לתפור "חליפה אישית" מיוחדת עבורו, בהתאם למקום מגוריו, הלקות שלו וההתאמה והמוטיבציה שלו להתאמן בענף מסוים, אבל בסופו של יום כל אחד מהם מקבל את הפתרון הטוב ביותר שמותאם אישית עבורו. רוב המסגרות החדשות שאנחנו מנסים לקדם משולבות כאמור במסגרת הקהילתית הכללית, מתוך מחשבה שיש בכך ערך מוסף נוסף של יצירת חברה ישראלית מכלילה יותר, טובה יותר ומקבלת את השונה.
אני מאמין שלכל אחד, גם ללא מגבלה, הספורט הוא חשוב ומשמעותי, בטח לילדים שמתמודדים עם לקות כלשהי. הספורט מקנה ערכים ותורם לדימוי העצמי, הגופני ולבריאות הנפשית, הגופנית והחברתית. כמובן שמתוך אותם ילדים אנו מקווים למצוא את האלופים הבאים של הספורט הפראלימפי.
ד"ר רון בולוטין הוא המנהל המקצועי של הוועד הפראלימפי הישראלי וההתאחדות לספורט נכים.