"אבא ואמא נולדו בקרפטים, אבא אלבס בשנת 1916 ואמא בלה בשנת 1925. אז הקרפטים היו שייכים להונגריה. כילד בתחילת שנות החמישים במדינת ישראל לא דיברו על השואה, בטח ובטח כשההורים היו ניצולים מהזוועות ולא רצו לשתף את הילדים ולהכביד עליהם. לא הייתה לנו משפחה קרובה שלה ההורים יכלו לדבר ולספר, ולי, כילד שגדל בכפר סבא לפני שעברנו לרמת גן, לא היה למי להקשיב. צריך להבין, אמא ואבא איבדו רק מספר שנים לפני כן את כל המשפחה - הורים, אחים ואחיות, סבא וסבתא, דודים ודודות. כאן בישראל הם הקימו משפחה משלהם, ילדים במדינת היהודים החופשית מנאצים ושונאי יהודים. רק כעבור מספר שנים גילינו בארצות הברית בן דוד שני של אמא, השופט הפדרלי ג'ק ויינשטיין שהיגר לפני השואה לאמריקה".
הדובר הוא שוקי איינהורן, כדורגלן עבר בהכח רמת גן ובית"ר נתניה מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות והשבעים. כפי שכבר הבנתם, הילדות שלו לא הייתה קלה. "רק אחרי הרבה שנים, אמא ישבה שעות עם הבת שלי סיוון וסיפרה לה ארוכות את סיפורי השואה שלה וגם אבא דיבר", הוא נזכר, "לקחתי את אבא ואמא לטיול שורשים ארוך ברחבי אירופה החל מכפרי וערי הולדתם וילדותם, למחנה בבירקנאו ואושוויץ, ובחלק מהמקומות בהם אבא שרד בבריחה וההצטרפות שלו לצבא האדום בסיביר. אבא הלך לעולמו בשנת 1997, אמא נפטרה בשנת 2011".
ספר על אמא בלה.
"בגיל 7 אמא והמשפחה עברו לסלובקיה בשל תפקיד שקיבל הסבא בקהילה היהודית בפרי קופו. הוא היה חזן, מוהל ותפקידים אחרים נוספים. היחסים עם השכנים הגויים היו נוחים עד לכניסת הגרמנים. ב-1944 הגרמנים כינסו את כל יהודי הסביבה קרוב למסילת הרכבת שעברה בעיירה, העמיסו את כולם - ילדים, נשים, מבוגרים - על קרונות המשא, כמו חיות, בדוחק וצפיפות. אמא הייתה בת 19, היא הופרדה מההורים, מסבא ומשבעת האחים והאחיות שלה במסע לבירקנאו. אמא עברה את המיון, היא התאימה גופנית לדרישות של הנאצים. כולן הובאו לצריפים שאוכלסו על ידי נשים מהונגריה בלבד. אמא נלקחה לעבודה במפעלי הנשק שהיה קשור לחברת פולקסוואגן. היא עבדה בנושא תחמושת בתנאים בלתי אפשריים של חוסר גדול במזון, לבוש דל ואין ספור מסדרים ובדיקות בשלג ובקור.
"נשים רבות רבות לא שרדו ומתו מרעב וממחלות רבות. אמא הצליחה לשרוד עד חודש מאי 1945, כשהרוסים נכנסו למחנה והגרמנים עזבו וברחו. היא חזרה לכפר מגוריה, אבל התברר לה כי איש מבני המשפחה לא שרד, לא נותר בחיים, היא האוד המוצל הבודד והאחרון למשפחה הגדולה והמאושרת שהייתה. בעזרת קרוב משפחה היא עברה למחנה עקורים ליד מינכן בעיירה וסרבורג, בשליטת הצבא האמריקאי. היא קיבלה מהאמריקאים דירה להתגורר בה, ושם הכירה את אבא שלי אלקס".
אביו נולד ב-1916 למשפחה מאוד אמידה. "הסבא היה הגבאי, והיו להם מספר חנויות. כשהחלו ההונגרים לשתף פעולה עם הגרמנים, אבא ברח לבודפשט, שם החל לעבוד. הוא נאבק נגד משתפי הפעולה ההונגרים, נמסר לו שעומדים לעצור אותו והוא מיהר לברוח לרוסיה, והצטרף לצבא האדום בסיביר. בהמשך נשלח אבא לעבוד בבית חולים בסיביר בכוח עזר שם. בסיום המלחמה חזר לכפר מגוריו. הוא פחד להיכנס לעיירה, ושוחח מעבר לגדת הנהר עם תושב מקומי שסיפר לו כי איש מבני משפחתו לא שרד את המלחמה, אף אחד לא חזר הבייתה מהגיהינום. אבא עבר לווסרבורג, שם הכיר את אמא, ושם בגרמניה הם התחתנו.
"אתה נולדת בגרמניה?"
כן, ב-7 ביוני 1948. אבא ואמא החליטו כי אם ייוולד בן הם יעלו למדינת ישראל, אם תהיה בת, הם יפליגו לארצות הברית . עברנו למחנה אוהלים בעיר מארסיי בצרפת בהמתנה לאוניה. אמא לא רצתה להפליג לישראל, טענה שאין כלום בפלסטינה. אבא התעקש על ישראל, עלינו לאוניה 'מרתון' שהפליגה ארצה. השם הפרטי שניתן לי היה לואיס, שם שממש לא אהבתי. לכולם אמרתי ששמי יהושע. בגיוס לצה"ל קראו לי ברמקול לואיס איינהורן. אחזה בי צמרמורת ובאותו היום צעדתי למשרד הפנים והחלפתי את השם הפרטי ליהושע".
שתף אותנו במסע השורשים של אבא ואימא.
"בכל המקומות בהם ביקרנו אבא ידע מי היו המקומיים שעזרו ליהודים בשואה. כל אחד מהם קיבל ממנו שטר של 100 דולר, עבורם זה היה אוצר גדול".
ועכשיו נדבר עליך. אתה גם סופר.
"כתבתי תשעה ספרים, אחד בלבד על כדורגל וקבצי סיפורים על רמת גן של פעם, אהבות ואכזבות".
ובכל זאת, היית כדורגלן. בוא נדבר קצת על הקריירה שלך.
"התחלתי בקבוצת הילדים של מכבי רמת גן, תחת המאמן הענק שלמה בביוף. ב-1966 צירף אותי המאמן אדמונד שמילוביץ' לבוגרים של הכח רמת גן, שיחקתי מעט כי בקבוצה של גבאי, שורוק, הפטל, סמי שאולי, פרקש, צלניקר, חסדאי ושהרבני היה קשה לתפוס מקום. בצה"ל הציבו אותי כטנקיסט בשריון בגיזרת איסמעיליה, וכמעט ולא הגעתי לחופשות. בעונת 1970/71 באליפות של מכבי נתניה, שיחקתי נגדם עם הכח רמת גן בחוץ, בעטתי טיל לקורה של סורינוב, הכדור קיפץ ויעקב בורשטיין כבש בתיקו 1:1. בהמשך עברתי לבית"ר נתניה, שיחקתי בליגה השנייה 4 שנים, מהן שלוש כמלך שערי הקבוצה. עבדתי 27 שנים בבית הספר מלטון בבת ים כרכז שכבה ומורה לחינוך גופני, בין החניכים שלי היו כדורגלנים כמו איציק זוהר ואליאור ברנס. בגיל 27 פרשתי אחרי ניסיון שלא צלח לחזור להכח רמת גן. עברתי קורס מאמנים מתקדם במכון ווינגיט תחת שפר ולבקוביץ', איתי היו בין השאר שלמה שרף, איציק ויסוקר ואחרים".