משה וחיים יחיאל היו שני סמלים של הכח רמת גן, אבל מאחורי קריירת הכדורגל שלהם התחבא סיפור כואב ועצוב - סיפורה של עוד משפחת ניצולי שואה, אחת מיני רובת, שהגיעו לארץ מהתופת.
"אבא שלנו אלברט נולד בסלוניקי בשנת 1916", מספרת בטי יזרסקי, האחות הבכורה של הכדורגלנים, מורה בגמלאות בת 76, "בגיל שלוש וחצי התייתם מאמו, אביו נישא בשנית ונולדו לו ילדים נוספים. אבא זכה לפינוק, המצב הכלכלי היה משגשג בזכות עסק הפרזול שהיה לו, גבר נאה וחתיך שהרבה לבלות. אמא שלנו שרינה נולדה בסלוניקי בשנת 1924, התגוררה בשכונה מכובדת בעיר, האב היה קצב. בנות המשפחה נשלחו ללימודים, לאמא היה כישרון גדול לספרות, מה שעזר לה להיות מחוברת לשפה הגרמנית ולדבר מאוחר יותר באושוויץ עם הגרמנים".
איך התחיל מסע התופת של אמא שלך למחנה המוות אושוויץ?
"אמא הובלה מסלוניקי בטרנספורט מספר 9 לפולין לאושוויץ. זה היה מסע בן 7 ימים בקרונות הבקר. באפריל 1943 עברה את הסלקציה בבירקנאו ומצאה עצמה בשערי אושוויץ, בבלוק מספר 10 של מלאך המוות הגרמני יוזף מנגלה. המספר שקועקע על ידה היה 41534".
ומה לגבי האב אלברט? "אבא הועמס על רכבת קרונות המשא גם הוא בשנת 1943. נכון לאז לא היה קשר בין אבא לאמא מלבד מקום המגורים בסלוניקי. לאבא קועקע על היד המספר 118988. בירידה מהרכבת בבירקנאו, אמר אבא שלו בבכי לילדיו את המשפט המצמרר 'מעכשיו כל אחד לעצמו, ואלוהים יהיה איתנו'. אבא, שהיה איש חסון, נשלח לעבוד ב'קומנדו קרופ', עבודות פרך של עזרי מלחמה לגרמנים, תוך קבלת מכות ורעב מתמשך".
"אני ואחי חיים, כילדים של שנות החמישים, לא הבנו את מהות השואה, לא הבנו בדיוק על מה מדברים, המספר "6 מיליון" לא חדר לתודעה", ממשיך משה יחיאל, "לא הבנתי איך הם לא משתגעים, כי אמא, שאהבה חוש הומור, תמיד השתמשה בעיקר מול חברותיה באמירה 'ניצחנו את היטלר'".
בטי מוסיפה: "הייתי בכיתה ג' בבית הספר 'ביאליק' ויצאנו לסיור מאורגן ע"י השכונה ליד ושם. הודעתי למורה בבית הספר כי לא אגיע ללימודים בשל הנסיעה בנושא השואה לירושלים. המורה הביטה בי ושאלה מה לי, כמשפחה יוצאת יוון, לשואה. כילדה הייתי חייבת להתנצל, המורה ההיא לא ידעה אז מה היה בשואה ליהדות סלוניקי. אומר שגם היום הרבה מורים ומורות אינם מכירים את סיפור יהודי יוון".
כאן בטי מרחיבה על בלוק הניסויים של מנגלה: "אמא נשלחה כאמור לבלוק 10. היא סיפרה שמלבד פעם אחת היא לא ראתה אותו פנים אל פנים. התפקיד שלה ושל חברותיה היה להוציא לאחר ניתוחי הניסיונות הזוועתיים את הנשים החוצה. היה שם פרופסור נאצי בשם קלאוברג וגם רופא יהודי בשם סמואל, שעשה כאילו הוא באמת משתתף בניתוחי התופת בנשים היהודיות, ניתוחים שאין לדמיין מה היה שם. הגרמנים עלו עליו, ופשוט הוציאו אותו להורג".
היא מספרת על חברות אמת בין הנשים בבלוק. "היה קשה לשרוד שם, אבל החברות של בלה רזון שגוננה על אמא - הגברת קלר, לונה, ששון, וינשטיין ואחרות עודדו ונתנו תקווה בימים ולילות של משבר ויאוש".
"אבא שרד את צעדת המוות המפורסמת בשלג ובקור, אבא שרד את בירקנאו , אושוויץ, מטהאוזן ושוחרר ממחנה דכאו", מתאר משה ובטי מוסיפה: "אמא הגיבורה שרדה את צעדת המוות. אחרי ארבעה חודשים מכניעת גרמניה לבעלות הברית היא הגיעה דרך בריסל לסלוניקי. לאחר השחרור אמא נהגה לומר על ניצולי השואה 'נפשם מצולקת משנאת אדם, וידם נושאת מזכרת עד, לרוע שהיה'" .
משה נזכר: "שנים אבא נהג להגיד כי נביחות כלבי האס.אס. הגרמנים וגדרות התיל המחושמל וריח המוות מלווים אותו בכל יום". בטי: " אבא ואמא נפגשו בסלוניקי, שלא הייתה דומה לעיר ממנה הועלו על רכבות המוות. אנשי ההגנה מארץ ישראל היו ביוון, ושניים מהם, יואל ארנון ושריק, ארגנו חתונה ל-18 זוגות מסלוניקי יחד, במקום שנקרא 'מתנות לאביונים". משה ממשיך את הסיפור: "כעבור זמן קצר ההורים עלו לארץ ישראל באוניית 'חביבה רייק' ( צנחנית מארץ ישראל שהוצאה להורג על ידי הגרמנים , על שמה קיבוץ להבות חביבה - א.ג.). ההורים נשלחו לבית מעצר בעתלית משם לשכונת פלורנטין בדרום תל אביב".
האם הלכה לעולמה לפני 10 שנים, האב מעט לפניה. "הם היו אוהבי מדינת ישראל וזכו לראות את המשפחה עם נכדים ונינים יקרים", מספר משה, "אבא שהיה חולה לב ראה אותי ואת אחי חיים משחקים בנוער. בבוגרים הוא האזין לשידורים ברדיו ב'שירים ושערים'. אמא הייתה מגיעה לכל משחקי הבית של הכח ובני יהודה במגרש בגלי גיל".
כאן הוא מתפנה לדבר מעט על הקריירה: "חיים ואני גדלנו בקבוצת הנוער של גדנ"ע תל אביב, אני נרכשתי ע"י הכח תמורת 5,000 לירות, כי אבא שלי לא אפשר לי לקבל קטנוע וספה. חיים ואני שיחקנו שנים בהכח רמת גן, זכינו באליפויות וגביעים, גם בגביע המדינה עם בני יהודה זכיתי, הנכד שלי אורי שחקן מצטיין בגדנ"ע תל אביב, כישרון שמעביר לי את השבתות. הלוואי שימשיך את קריירת הכדורגל שלי, של חיים ובנו אבי יחיאל. אבל זה כבר לסיפור המשך אחר".
האם הלכה לעולמה לפני 10 שנים, האב מעט לפניה. "הם היו אוהבי מדינת ישראל וזכו לראות את המשפחה עם נכדים ונינים יקרים", מספר משה, "אבא שהיה חולה לב ראה אותי ואת אחי חיים משחקים בנוער. בבוגרים הוא האזין לשידורים ברדיו ב'שירים ושערים'. אמא הייתה מגיעה לכל משחקי הבית של הכח ובני יהודה במגרש בגלי גיל".
כאן הוא מתפנה לדבר מעט על הקריירה: "חיים ואני גדלנו בקבוצת הנוער של גדנ"ע תל אביב, אני נרכשתי ע"י הכח תמורת 5,000 לירות, כי אבא שלי לא אפשר לי לקבל קטנוע וספה. חיים ואני שיחקנו שנים בהכח רמת גן, זכינו באליפויות וגביעים, גם בגביע המדינה עם בני יהודה זכיתי, הנכד שלי אורי שחקן מצטיין בגדנ"ע תל אביב, כישרון שמעביר לי את השבתות. הלוואי שימשיך את קריירת הכדורגל שלי, של חיים ובנו אבי יחיאל. אבל זה כבר לסיפור המשך אחר".