תודה, רובן

למספר 10 בסגל של מכבי נתניה קוראים בישראל ראובן עטר, אבל בשביל אוהדי הכדורגל בארץ הוא תמיד יהיה רובן. ככה, בהטעמה מוכרת, למודת חוויות עבר, אינטימית. זה לא מקרה. גם שם המשפחה שלו נהגה תמיד במלעיל. עה-טר. גם מי שמקפיד על עברית נכונה יודע שאחרים קוראים להם ע-טאר. רובן הוא עה-טר.

רובן היה אחד האנשים הבודדים בספורט הישראלי שתמיד, אבל תמיד, היה שווה את ההימור על מחירו של כרטיס כניסה. עוד כשהיה ילד ערס, עם מלא תלתלים ומכונית עם גג פתוח, הוא היה מקסים. לפעמים שכחנו את זה את זה כשהערסיות התפרצה במלוא חומרתה - כמו בחילופי היריקות עם איל ברקוביץ' לדוגמא - אבל תמיד היה בו את החיוך, את הניצוץ בעין, את המגע הזה בכדור, של מאהב קל דעת שתמיד יודע איך לכייף.

רובן חתום על אחד הרגעים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי (עם כל הכבוד להישג האדיר מול ארמניה ולזה הצפוי מול מולדובה) - ניצחון על צרפת, בפארק דה פרינס בפריז, במשחק שלשם שינוי מאד קבע ליריבה. גם בהפועל חיפה המתעוררת, עם טל בנין ואברהם גרנט, הוא עשה חיים. זה עדיין לא הספיק להביא אליפות, אבל זה הפך את הקבוצה לפקטור בכדורגל הישראלי אחרי שהיא לא היתה כזו שלושים שנה.

לקראת סוף שנות התשעים נדמה היה שנגמר הסיפור של רובן. כמו הרבה ילדים עם כישרון ברגליים, רובן לא ידע לשמור על עצמו. בארץ ה"סמוך", ה"יהיה בסדר" וה"עזוב אותך מלרוץ, תראה איזה דריבל", היתה תקופה שהשנים ישבו עליו כבד. הוא הרבה להיפצע (כמו באותו קיץ שהוא נסע להיבחן באיטליה וגילה שהוא לא מסוגל לעשות אימון וחצי של מקצוענים אמיתיים בלי שהגוף יגיד לו "חבוב, לזה אני לא בנוי".

ואז הוא חזר. קודם כל הוא התבגר. לא, הוא לא נהיה אדם אחר, אבל הוולגריות השחצנית, שהייתה חמודה באופן גבולי אצל בן 18 ומביכה אצל בן 28, הוחלפה במשהו אחר - התברר שרובן הוא בחור די מופנם, אולי לא גאון הדור אבל בהחלט אחד שחושב עבור עצמו, בחור די מופנם שמעדיף לבלות את זמנו מחוץ למגרש בגידול ציפורים מאשר טיפוח דוגמניות, והכי חשוב - גבר שליו, בטוח בעצמו, שמשרה סביבו רוגע ולא מתח.

הוא גם הפך לכדורגלן חכם מאי-פעם, לשחקן שכמו הגדולים באמת מכל התחומים, מוצאים דרכים חדשות להצטיין אחרי שהעליונות הגופנית נעלמת. הוא גילה דרכים להיות דומיננטי בלי לשרוף שטחים, דרכים להיות תמיד במקום הנכון בלי לגמור את הרגליים. הוא המשיך לנסוך במשחק קסם שגרם לאוהדי קבוצות יריבות למחוא לו כפיים, ולאוהדי הקבוצות בהן שיחק (ארבע בשלוש וחצי העונות האחרונות) להעריץ אותו ללא סייג.

כמובן שהרבה מההצלחה המאוחרת של רובן - שחקן הקאמבק של העונה, ללא כל תחרות - היא בעצם תעודת עניות לכדורגל הישראלי. עם כל הכבוד לזן ולטכניקה, הרי שבכושר הגופני הנוכחי שלו, כל קבוצה מהליגה השניה במדינות הכדורגל המובילות מסוגלת פשוט לשחק בקצב שיוציא את רובן מהמשחק. בתנאים כאלה, הוא לא היה מצליח לעמוד אפילו בקצב של חבריו לקבוצה.

אבל זו לא רק הליגה שלנו, עם הקצב הממוצע העלוב, שהוציאה את רובן גדול. כי לאיש עם החיוך והתלתלים יש את המשהו הזה שיש רק לגאונים. היכולת הזו לסחוט "וואו", בין אם זה במסירה, בכדרור אלגנטי בין ארבעה מגינים על שטח של בלטה, או בגול שבא משום מקום ומרים איצטדיון.

אז אולי לליגה יותר איכותית זה לא היה מספיק טוב, אבל לנו זה היה המון. אחרי שנתיים בהן נאלצנו להסתפק רק בהבזקים, קיבלנו פעם אחרונה מינון מלא של הקסם. שוב היה מרהיב בעיניים וחם בלב. חבל שזה לא נמשך, אבל גם ככה זה היה המון.

מלה לסיום: אשר אלון, נשיא מכבי נתניה, יצא מלך עם תגובתו האינסטינקטיבית למקרה המצער. גם גילי לנדאו, שללא היסוס הציע לקבל לצידו עוזר בעל פרופיל גבוה - הסוג הכי פחות חביב על מאמנים באשר הם. אני לא מכיר את רובן מספיק כדי לדעת אם יש לו את כל הכישורים הדרושים להפוך למאמן מצליח, אבל אם יש צדק בעולם אז גם כשיעמוד על הקווים, יזכה הנער מטירת הכרמל לפחות לאותה הצלחה (חמש אליפויות ושני גביעים) כמו זו שנחל כשליהטט ביניהם.

עד אז, יש רק דבר אחד לומר: תודה, רובן.