בגיל 32 אנתוני וארן נמצא על סף פרישה מכדורגל. החלוץ היהודי-צרפתי כבר שנה וחצי עובר טיפולים בעקבות קרע ברצועה הצידית בתקווה לחזור למגרשים, אך עם הזמן הוא מתחיל להיות ריאלי.
"אני עדיין מקווה לנס, אנסה עד הקיץ ואם לא ארגיש שאוכל לחזור, אפרוש", הוא מספר בריאיון לרגל החג, "הרצועה לא אותו דבר מאז הפציעה, זה קשה, שקלתי לעשות אפילו השתלת רצועה, זאת פציעה שעברתי לפני 7-8 שנים והצלחתי להתגבר עליה, הפעם אני לא מצליח. אני עוד לא מרים ידיים, אני ממשיך בכל דרך וטיפול אפשריים כדי לנסות ולחזור, אבל אחרי שנה וחצי שזה לא קורה אני קצת יותר מציאותי.
"אני לא רוצה להגיד את המילה הזאת, אבל אני כבר שנה וחצי לא משחק כדורגל", הוא מודה, "אם עכשיו יגידו לי שאני פורש אז קצת יותר השלמתי עם זה, אבל אם היו אומרים לי את זה זה לפני חצי שנה הייתי מרגיש אחרת, כי כדורגל זה כל החיים שלי. כשאנשים פורשים בדרך כלל הם יודעים קצת מראש שזה יקרה, אני לא הייתי מוכן, הייתי בן 30.5 כשנפצעתי, הבקעתי צמד שבוע לפני, לא הייתי מוכן, סוג של הלם קיבלתי".
וארן עלה לישראל לפני יותר מ-9 שנים היישר ל-מ.ס. אשדוד, עבר מספר תחנות בדרך ולא קשה להבין במהרה שהכדורגל הוא כל חייו. כשהוא אומר שהוא מציאותי, הוא מלא בכאב ולא מאמין שאוטוטו הוא עשוי להיפרד: "החצי שנה הראשונה, אפילו עשרה חודשים, היו דיכאון אמיתי. הנפש שלי לא הייתה אותו דבר, הייתי בלי מצב רוח, לא רציתי לצאת מהבית, כאבי ראש, סחרחורות, אין משכורת כמובן ואתה שופך כסף על השיקום. זאת פציעה שלוקח לשחקנים חודשיים לחזור ואצלי זה הסתבך כל כך... אני לא מצליח לחזור ואז אתה מבין שאולי בכלל לא תחזור - וזה הורג אותך.
"אני לא מתבייש להגיד שנכנסתי לדיכאון, הייתי בלי מצב רוח, בלי חשק לראות אנשים, עצבני, לא ידעתי איך להתמודד עם זה", הוא ממשיך, "הפציעה הייתה בסכנין, אתה עושה שיקום ועוד שיקום ולא קורה כלום, אתה מיום ליום מאבד מוטיבציה ואני צריך לנסוע לסכנין לטיפולים ויום למחרת לשיקום, ככה היה סדר היום, הנסיעה הפכה לכך כך ארוכה ושום דבר לא משתפר, זה הרג אותי. באיזשהו שלב, למרות שידעתי שאני לא מוכן, ניסיתי לחזור ונפצעתי אחרי שמונה דקות של אימון".
וארן משתף גם במשהו מאוד אישי, ומסביר: "בתקופה הזאת הכל התהפך לי, לא הייתי אנתוני, זאת הפרנסה שלי וכל מה שאני מכיר, יש לי משפחה קטנה כאן, אבל אני די לבד בארץ וכתוצאה מכל התקופה הזאת גם נפרדתי מחברה שלי, איבדתי אותה, היא הבן אדם הכי טוב שאני מכיר ואהבת חיי אבל בגלל כל הדיכאון והעצבים לא הצלחתי להחזיק את הזוגיות, למרות שכל מה שעברנו, כולל הסרטון המפורסם. מה שקרה בתקופת הדיכאון איתה זאת הטעות של חיי, תכננו כבר משפחה וילדים והכל נעצר. אנחנו עדיין בקשר ואני מקווה שאולי דברים ישתנו, אם אני יכול להעביר לה מסר מכאן זה שאני מצטער על התקופה הזאת, היא כל כך יקרה וחשובה לי".
ראיתי שהתחלת לחשוב על היום שאחרי
"כן, פתחתי עסק של כובעים וגרביים בשם 'BONBON'. אני משתף פעולה עם חנויות וזה מתקדם יפה. זה רעיון שלי ושל אמא שלי, זה משהו שאנחנו מכירים מצרפת ובארץ זה משהו שלא היה קודם, אני מאמין שזה יהיה ממש חזק. זה כרגע בעיקר כובע טמבל וגרביים בסגנון מיוחד, בונבון זה ממתק בצרפתית ואני מנסה את הדרך בעולם העסקים, תמיד היה ברור לי שכדורגל זה לא לנצח".
אנחנו בחג, מה זה פסח בשבילך?
"פסח זה חג מיוחד בשבילי. בצרפת לא הייתי עושה ליל סדר כי לא הייתה לי משפחה גדולה, לא הייתי גר עם אחים שלי כי מגיל צעיר הייתי מחוץ לבית שלנו בקלרמו, הייתי באקדמיות וגרתי לבד, לא היה שם עם מי ואיך לעשות את החגים. כשהגעתי לארץ התחברתי לחגים, למשפחה, לחברים, לקרובים. אבא שלי היה גאה בי, הוא ישראלי שגדל כאן ויש לו משפחה בישראל, אמא שלי יהודייה שגדלה בצרפת ופחות הייתה מחוברת, הוא הכיר אותה שם. זה ממש כייף ומחבר לישראל וליהדות, בישראל בכלל מרגישים הרבה יותר יהודים ומחוברים, התחברתי לדת כאן ולהיות חלק, רק כאן זה המקום שלנו, אני מתרגש מכל מה שקשור ליהדות ולמסורת, זה שלנו".
כילד ונער בצרפת, סבלנו מגזענות?
"לא, בצרפת לא כולם ידעו שאני יהודי. זה לא שהסתרתי, החברים הקרובים ידעו, גדלתי גם עם מלא ערבים ולא הייתה שום בעיה, הם היו חברים שלי וזה לא ענין אותם, זה לא דומה למה שקורה כאן. יש קיצוניים שלא אוהבים יהודים, אבל איפה שגדלתי לא הייתה שום בעיה, אנשים לא מתעסקים בזה, מתעסקים בבן אדם ולא במוצא".
היית באשדוד, הפועל ירושלים, באר שבע, אבל תמיד תהיה מזוהה עם הקדנציה בבית"ר ירושלים
"לא ציפיתי לחתום בבית"ר. הייתי שנתיים בהפועל ירושלים, לא האמנתי שאוכל להגיע לבית"ר אז, היינו מתאמנים לידם בהפועל ירושלים והייתי מסתכל עליהם ועל השחקנים האיכותיים, לא חשבתי שאוכל להגיע לשם. האמנתי שאני שווה ליגת העל, אבל כל כך מהר לבית"ר לא ציפיתי להגיע, במיוחד שירדנו לליגה א' בעונה שבית"ר צירפה אותי, זה היה חלום. הכל התחבר בבית"ר, הקהל קיבל אותי, השחקנים לא ראו אותי כמסוכן להם וכולם חיבקו אותי כמו שכטר ו-ורד, כאילו אנחנו חברים שנים, זה חשוב מאוד לשחקן שמגיע מליגה נמוכה יותר, זה נותן לך ביטחון שיא לשחק כמו שאתה יודע".
האכזבה מהגמר גביע תמיד תלווה אותך
"תשמע, עד היום לא התאוששתי מגמר הגביע הזה. זה לא נתפס לי איך לא ניצחנו גמר גביע בטדי כשכל האצטדיון כמעט מלא באוהדי בית"ר. ברמה האישית עשיתי את העונה הכי טובה בקריירה עם 17 גולים בכל המסגרות, כולל גול בגמר גביע וראש בראש עם באר שבע על האליפות עד הסוף, אבל בפן הקבוצתי זוכרים את הסוף ותוך חמישה ימים הפסדנו גם את האליפות וגם את הגביע ונשארנו עם טעם מר. הגביע זאת האכזבה הכי גדולה בקריירה שלי. זה היה ברור שהכל מוכן והכל ומושלם לגביע של בית"ר, גמר בטדי עם כל הקהל שלנו, החגיגות בפארק מוכנות, עד היום אני חושב איך היו נראים החיים שלי עם גביע.
"אספר לך סיפור. לפני כמה ימים הייתי בחיפה וראיתי ברחוב כמה אוהדים הפועל חיפה שאמרו לי 'איך לקחנו לכם את הגביע? אפילו לא האמנו, היינו בטוחים שאתם לוקחים', אין מה לעשות, זה מלמעלה. אני זוכר שהשוותי ל-1:1 והאצטדיון היה בטירוף, הייתי בטוח שאנחנו מנצחים 1:6, הייתי בטוח שהמשחק שלנו. עד היום אני לא מאמין שלא ניצחנו".
ומה קרה הלאה?
"המשכתי בבית"ר, אבל רוני לוי הגיע והוא פחות רצה אותי, זו זכותו. עברתי לבאר שבע , בהתחלה דברים הסתדרו ואז רוני לוי הגיע גם לשם. אין לי טענות אליו, זה לא משהו אישי, זכותו לא לרצות שחקן בסגנון שלי, אני הייתי צריך להמשיך הלאה. האמת? הכי רציתי להמשיך בבית"ר ולסיים בה את הקריירה, גם עכשיו, זה המועדון שהכי התחברתי אליו גם מקצועיות וגם רגשית, אני עדיין הולך למשחקים בטדי, בקשר עם אנשים, אני תמיד ארגיש חלק מהמועדון הזה, אני זוכר ביום שעזבתי את בית וגן הלכתי ובכיתי, לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לא הייתה לי ברירה".
לא היה פשוט עם ז'וז'ואה בבאר שבע
"תקשיב, הוא דמות. הוא כוכב כדורגל אבל יש לו אישיות קשה מאוד, הוא גם מודה בזה. אם אתה לא מוסר לו טוב במגרש, או פס לא מגיע בול כמו שהוא רוצה הוא מקבל סיבוב עליך, הוא לא רואה בעיניים. הוא עושה מלא צחוקים ושטויות, אבל הוא מלא עצבים, בגלל שהוא כל כך טוב הוא לא מוכן לקבל שאנשים אולי לא חושבים מהר כמוהו או לא ברמה שלו מבחינה טכנית ומשתגע. זה לא מתאים בקבוצה כי הוא מקבל עצבים על כולם, שחקנים מאבדים ביטחון מהצעקות האלה, יש כאלה שלא רצו לשחק איתו בגלל ההתנהגות שלו".
מה קרה איתו ועם שגיב יחזקאל? היה הרבה דם על הרצפה
"זה היה משחק נגד פתח תקוה. עדיין לא הגעתי למתחם, הייתי בחוץ ואני רואה את ז'וז'ואה בחוץ רץ לרכב מכוסה במלא דם על הפנים. נכנסתי וסיפרו שהוא רב עם שגיב, זרקו דברים והוא נפגע מזכוכית או לא יודע ממה, זה לא היה מפתיע, היו לו הרבה ריבים מפחידים, כמעט עם כולם, זה היה חלק ממנו. זה חצה קו אדום, בגלל זה גם הבינו שהוא לא יכול להמשיך, גם שחקנים אמרו למי שצריך שהוא לא יכול להמשיך, שחקנים בכירים, בקבוצה יש דברים שאי אפשר לעשות".
בוא נחזור לסרטון המפורסם. היית מרוסק באותם הימים, אתה זוכר את הרגע שזה קרה?
"ברור, כאילו זה קרה עכשיו, זאת טראומה שלא תעזוב. אני הייתי בבית עם חברה שלי בירושלים. היא מקבלת את ההודעה בטלפון, היא מראה לי ושואלת אותי מה זה, שואלת אם זה אני. אני בהלם שבכלל זה יצא, הסברתי לה שזה מזמן, לפני שהכרנו בכלל, זה היה לפני שנתיים, אבל זה לא נעים, היה לה מאוד קשה. זה לא רק בינינו, זה משהו לא נעים ולא יפה לראות וזה גם משהו פרטי שכל העולם רואה. אחרי חצי שעה כבר הבנתי באיזה טירוף מדובר, כאשר עשרות שלחו לי את זה. וזה רק התחיל, הייתה חקירת משטרה, יש משפחה, הבושה היא החלק הכי קשה, הבושה מול המשפחה שלה, מול המשפחה שלי, מול הילדים שאוהבים אותי כשחקן, זה בושה. המשפחה שלי ברובה בצרפת אז זה היה בעיקר מהמשפחה שלי בארץ, הם מצד אחד חיזקו אותי ותמכו, אבל גם אמרו לי 'מה עשית? זאת בושה, לא עושים דברים כאלה', הייתי צריך להתמודד עם זה גם בתוך המשפחה".
היו לחצים מכל פינה להשעות אותך מבית"ר בעקבות הסרטון
"זה היה נראה רע ולגיטימי שיקבלו החלטה כזאת, זה מסר רע מאוד הסרטון הזה, אבל אלי טביב שמר עליי כמו הבן שלו, עד עכשיו אני מודה לו על זה ואנחנו בקשר טוב, כבר במשחק אחרי שיחקתי, הוא השאיר אותי במסגרת וגם האוהדים תמכו בי וזה עזר לי מאוד לעבור את המשבר הזה".
אני זוכר שכמה ימים אחרי לא הגעת לאימון ואמרו שנחתכת מזכוכית, לי זה היה ברור מאוד למה נשברה זכוכית
"כן, אז לא יכולתי לספר את זה, אבל היו צלמים מחוץ לבית שלי, הייתה קטסטרופה והייתי בעצבים מטורפים, קצת שברתי דברים ובעטתי בהם בבית. אני חזק בראש, אבל פחדתי על האקסית שלי שלקחה את זה כל כך קשה ועל המשפחה. בסוף מרוב בעיטות בדברים בעטתי בקופסא מזכוכית שנשברה, אפילו רבתי עם הצלמים מחוץ לבית שלי, היו ימים מטורפים שאתה רואה רק בסרטים, בן אדם יכול להשתגע מזה. אגב, נחתכתי מהזכוכיות, אבל בסוף עשו לי חבישות וביקשתי להתלבש למשחק, לא הרשיתי לעצמי לוותר, הבנתי את את המשמעות של מה שיקרה אם לא אהיה בסגל".
מה בסוף, אנתוני או גאטאן?
"האמת שזה לא אני, זה נתפס ככה בארץ. אנתוני זה השם השני שלי. כשהגעתי שאלו אותי איך קוראים לך ועניתי 'גאטאן', אמרו לי 'מה?', אמרתי 'עזבו, אנתוני' ומאז זה נתפס.