בספרו "רפסודת האבן" התיק הסופר הפורטוגלי זוכה פרס הנובל, ז'וזה סאראמאגו, את ספרד ממקומה בעזרת סדק מסתורי שמופיע בהרי הפירנאים, וקורע בסופו של דבר את חצי האי האיברי מיבשת אירופה. ספרד (ופורטוגל עימה כמובן) יוצאת למסע הזוי באוקיינוס האטלנטי, לחרדת תושביה ולרווחת שאר מדינות אירופה, שהחטוטרת המעיקה ממערב הוסרה סוף סוף מעל גבן. בספרו, תוך שהוא רוקם סיפור על הבדידות האנושית ועל חוסר ההגיון, מצליח סאראמאגו, במחי מטאפורה מבריקה אחת, גם ללכוד את רגשות הנחיתות הנצחיים של תושבי חצי האי האיברי, אשר הובילו לצורך שלהם, שכנראה לעולם לא יתממש, לזכות בחיבוק החם של אירופה. או לפחות בכמה שיותר גביעי אירופה לאלופות.
ואמנם, בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה ספרד באמת הייתה יכולה להיות באותה המידה ממוקמת אף בלב האוקיינוס השקט, אי שם בין הפיליפינים לגינאה החדשה. וזה בכלל לא היה מרחיק אותה יותר במידה ניכרת מהשינויים ההיסטורים והחברתים שהתחוללו סביבה באותם הימים. זאת בעיקר משום שהנייטרליות האופורטוניסטית של ספרד בזמן מלחמת העולם השנייה הביאה עליה ימים קשים בימים שלאחר נצחון בעלות הברית. ספרד של פרנקו לא זכתה לסיוע שלו זכו רבות ממדינות אירופה כחלק מ"תוכנית מרשל" וכתוצאה מכך פקד אותה משבר כלכלי קשה, ובידוד פוליטי ותרבותי שכפו עליה המעצמות ורוב אומות העולם. הבולטת מבין יוצאות הדופן המעטות הייתה ארגנטינה של חואן פרון, שותפו הרעיוני לדרך עריצות השלטון הדיקטטורי, אשר המשיך לסחור ולנהל יחסים מדיניים עם ספרד. השילוב של הקושי הכלכלי והמצור הפוליטי הביאו לאי שקט ציבורי. לראשונה אחרי מלחמת האזרחים העקובה מדם נשמעו שוב קולותיהם של גורמים אופוזיציונים, גם אם חלושים הרבה יותר ולוחמניים הרבה פחות.
ואיך הדיקטטורה של פרנקו קשורה לכדורגל?
פרנקו, אדם ציני, מפוכח ותלמיד שקדן של לקחי ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, השכיל להבין שהדרך הטובה ביותר עבור שליט דיקטטורי שכמותו לנהל את מדינת המשטרה שלו ביעילות היא להקל על כאבי העריצות בלחם ושעשועים.
רצה הגורל ובאותן השנים שבהן חיפש פרנקו דרכים להרים את המוראל והאגו הלאומיים באמצעות הישגים ספורטיביים בינלאומיים, החליט גם נשיאה הנמרץ של ריאל מדריד, סנטיאגו ברנבאו, להפוך את המועדון שבו שיחק בצעירותו למועדון הגדול ביותר בספרד ובאירופה. מטרה אופטימית למדי עבור מועדון שזכה עד שנות החמישים רק בשתי אליפויות לאומיות. ברנבאו לא הניח להיסטורית ההצלחות הצנועה הזו להפריע לו בדרכו לגדולה, וטרח בשנותיו הראשונות כנשיא המועדון על טוויית רשת של קורים וקשרים שהגיעו למקומות הגבוהים ביותר בעולם הפוליטיקה, הבנקאות והעיתונות הספרדית. אלו סייעו לו בהקמת האצטדיון המפואר של ריאל מדריד - "הצ'מארטין" ששמו שונה ב-1955 ל'סנטיאגו ברנבאו') - בקבלת הלוואות ארוכות טווח שמועד פרעונן הלך והתרחק כמו קו האופק.
החיבור בין הצרכים של פרנקו והשאיפות של ברנבאו היה מושלם, כמו גם החיבור האידאולוגי ביניהם. ברנבאו היה גיבור מעוטר של מלחמת האזרחים, עיטור שהוענק לו עבור סיועו למטרה הלאומנית (המטרה של פרנקו כמובן). וכעת כל שנותר לעשות כדי להצדיק את הגדולה שטרם הוכחה של המועדון הנבחר של הגנרליסימו היה לזכות בכמה אליפויות.
גם הפעם הסיוע לאינטרסים של פרנקו הגיע דווקא מארגנטינה, בדמותו של אחד מהכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם, אלפרדו די סטפאנו, "לה סאאטה רוביה" (החץ הבלונדיני). די סטפאנו שיחק במשחק ידידות מול ריאל מדריד מול עיניו הבוחנות של ברנבאו, אשר מיהר לזהות את הפוטנציאל העצום הטמון בקשר-חלוץ המחונן ונלחם מלחמה חסרת עכבות בברצלונה שהייתה הראשונה להחתים את הארגנטינאי, ואף שיתפה אותו במספר משחקי ידידות. בקרב הזה על די סטפאנו היו מעורבים גם סוכנים כפולים, מזוודות מלאות בכסף מזומן, חקיקות בזק בבית המחוקקים שבמדריד, הסכמי רוטציה מסובכים ותהליכי אזרוח מזורזים במיוחד. אלו הביאו בסופו של דבר לכך שהכוכב העולמי החדש ישחק במדים הלבנים של ריאל (ויכבוש שבועיים לאחר מכן רביעייה לרשתה של בארסה).
די סטפאנו לא איכזב ויחד עם השחקן החביב ביותר על פרנקו - הקיצוני השמאלי המהיר מקנטאבריה - פרנסיסקו חנטו "לה גלרנה" (רוח הסערה), הוא זכה בתואר האליפות עם ריאל בשנים 54' ו-55'. סביר להניח שדי סטפאנו וחנטו היו זוכים גם בגביע אירופה לאלופות, אלא שגביע זה לא היה קיים. מישהו היה צריך להמציא אותו במיוחד כדי שריאל תוכל לזכות בו. ולמעשה זה פחות או יותר מה שסנטיאגו ברנבאו עשה. הוא היה הכוח המניע בקבלת ההחלטה על ייסוד הגביע החדש הזה בשנת 1956, ולא היה אדם מאושר יותר ממנו כאשר ריאל ניצחה בגמר הראשון, שנערך בפארק דה-פראנס בפאריס, את קבוצת סטאד דה-ריימס בתוצאה 3-4, אחרי שכבר פיגרה 2-0 ו-3-2, וזכתה בגביע.
די סטפאנו וחנטו עוד הספיקו לזכות בשני גביעי אירופה לאלופות לפני שהצטרף אליהם פרנץ פושקאש, הכוכב הגדול של נבחרת הפלא ההונגרית. פושקאש - "התותח הקטן"- אמנם היה מנוע מלשחק באירופה, בגלל סירובו לשחק במדי קבוצתו הונבאד לאחר פעולות הדיכוי הסובייטי בבודפשט בשנת 1956, אולם ברנבאו שלח את האיש שלו למשימות מיוחדות, ריימונדו סאפורטה, למשרדי אופ"א. סאפורטה עשה את שהוא ידע לעשות, עונש ההשעייה הוסר, והשילוש הקדוש - די סטפאנו, פושקאש וחנטו - הביא למדריד עוד שני גביעי אירופה לאלופות, כשהשיא המדהים של שיתוף הפעולה ביניהם היה בגמר הגביע בשנת 1960, כאשר ריאל הביסה 3-7 את איינטרכט פרנקפורט - עם רביעיה של פושקש ושלושער של ד -סטפנו - וחקקה את שמה בדפי ההיסטוריה לאחר זכייה חמישית ברציפות בגביע האלופות. חנטו אף שיחק וניצח בגמר הגביע בשנת 66' והיה לשחקן היחיד שזכה בשישה גביעי אירופה לאלופות.
הגביעים החלו להצטבר בויטרינה של הברנבאו. ריאל מדריד הייתה השגרירה הטובה ביותר שפרנקו יכול היה לאחל לעצמו וכל ניצחון שלה כמו צמצם עוד יותר את המרחק בין ספרד לאירופה. כמובן שאין בכך לומר שההישגים הספורטיביים של ריאל בגביע האלופות היו כולם פרי מזימה פרנקואיסטית מתוכננת מראש. אך נדמה כי אין ספק שארון הגביעים הגדוש של המועדון מרובע הקסטז'נה שירת על הצד הטוב ביותר את מטרת שיפוץ התדמית הבינלאומית של ספרד בימי פרנקו- תדמית שהפכה מנצחון לנצחון, מגביע לגביע, לצחורה כמעט כמו המדים של ריאל. מר ברנבאו היטיב לנסח את העניין הזה בעצמו כשאמר ש"הכדורגל עשה שירות גדול מאוד עבור המדינה" (כשברור שהמדינה היא בעצם פרנקו).
השליטה נמשכה בשושלת של ריאל
השנים חלפו, פרנקו וברנבאו נאספו אל אבותיהם וימי השליטה האבסולוטית של ריאל באירופה עברו. בשנות התשעים, אחרי שנים ארוכות של יובש אירופאי, שוב ריאל הייתה צריכה שמישהו באופ"א ימציא עבורה את ליגת האלופות, בפורמט המורחב שלה, כדי שתוכל לזכות בו שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות. המעבר לליגת האלופות שיחק ללא ספק לטובתה של ריאל. הספסל הארוך והעמוק שברשותה משמש בשיטה של ליגה בתפקיד חשוב הרבה יותר מבשיטת הנוק אאוט שהייתה נהוגה קודם לכן, זאת משום שהעונה האירופאית ארוכה משהייתה והסיכוי/סיכון ששחקנים מובילים ייפצעו עולה בהתאמה, וכאן בא לידי ביטוי היתרון הכלכלי הלא מבוטל של ריאל. כמו כן, בשיטת הליגה ריאל יכולה להרשות לעצמה מספר משחקים של חוסר ריכוז או חוסר תיאום בין חלקי המכונה שלה ועדיין להתקדם לשלבים הגבוהים בנוחות יחסית. פריבילגיה יקרת ערך לקבוצה לחוצה תמידית כמו ריאל מדריד.
פלורטינו פרז, נשיאה הנוכחי של ריאל, למד היטב את המהלכים שהביאו לסנטיאגו ברנבאו ופרנקו אדונו את ההצלחה האירופאית ואת הערצת העולם. פרז נבחר לתפקידו, כשהוא רוכב על גבי גלי הבטחתו להביא לקבוצה את לואיש פיגו, כדורגלן השנה באירופה לשנת 2000, בהעברת מחטף מבארסה. ממש כמו עם די סטפנו בשעתו, פרז לא קפא על שמריו לאחר עיסקת פיגו, והמשיך לעמול על בניית הקבוצה הגלאקטית שלו.
גם הקבוצה הנוכחית מובלת אף היא על ידי שילוש מקודש, דומה למדי לזה של תקופת הזהב של שנות החמישים: כוכב דרום אמריקאי ענק - רונאלדו על תקן די סטפאנו - כוכב אירופאי גדול עם קבלות - זידאן במשבצת של פושקאש - וכוכב מקומי אהוב הקהל - ראול בתפקיד פרנסיסקו חנטו. ריאל צריכה תמיד את השחקנים הכי בולטים, את השמות הכי גדולים, הכי נוצצים, הכי התקפיים. כאשר את שאר העמדות בקבוצה, בעיקר את ספסל המחליפים, מאיישים תוצרים מוכשרים של מחלקות הנוער של ריאל, אותן שיקם המנהל הטכני חורחה ולדאנו, ופועלים אפורים יעילים אחרים, שזורחים בזכות היכולת המסנוורת של כוכבי הקבוצה.
ריאל היא קבוצה שמגלמת בצורה מושלמת את כל הטוב והרע שבליגת האלופות. את קיבוץ כשרונות הכדורגל הכי גדולים בעולם בזירה אחת, לצד טשטוש ההבדל בין המקום הראשון למקום הרביעי בליגה המקומית. את הצגת הבידור הכי גדולה בתבל לצד פגיעה אנושה באלמנט התחרות ההוגנת ההכרחי כל כך בכדורגל. את האירופאיות הבוסמנית שמשחררת מכבלי לאום ולאומנות לצד הפיחות במעמדן של הליגות המקומיות. את החיבוק האירופאי לכסף ולכוח של הקבוצות הגדולות. וזה בעצם מה שכנראה תמיד רצו בריאל.