אין צורך להסתכל על תוצאותיו של אייטור קראנקה במכבי תל אביב כדי להבין שהמועדון נמצא בתקופת השפל שלו בעידן מיטש גולדהאר. אמש (שני), לאחר ההפסד הראשון בסך הכל של קראנקה בישראל, התגודדו עשרות אוהדים בחמת זעם כנגד המתרחש בקבוצה, לראשונה מאז ימי לוני הרציקוביץ'.
מה היה אצל לוני שהרתיח אותם אז? אפשר להגיד הגירוש של אבי נמני, אפשר להגיד גם הפסדים בדרבי, אבל בעיקר מה שהרגיז אז את אוהדי מכבי תל אביב היה חוסר היכולת של המועדון, שנחשב בעיניהם כמספר 1 בארץ, להתחרות בכסף הגדול - תחילה של יעקב שחר ואחר כך של ארקדי גאידמק.
כשהגיע מיטש גולדהאר, הכל הסתדר. התקציבים שהקנדי העמיד ומעמיד מדי שנה הם מפלצתיים במושגים מקומיים, ועדיין, בנקודת הביניים הזו, גולדהאר לא תחרותי מול מכבי חיפה והפועל באר שבע. לא ברכש, לא בתוצאות.
הזעם יוצא בעיקר כלפי ברק יצחקי, המנהל הספורטיבי לכאורה של המועדון. לתפיסת המוחים, הוא זה שהביא את השחקנים, הוא זה שלא הביא רכש במקום אוסקר גלוך, הוא בוודאי אחראי על החתמת אייטור קראנקה שמתגלה כמאמן חסר אפילו בהשוואה לפטריק ואן לוון, שלזכותו לפחות ייאמר שמאמן הוא לא.
אבל יצחקי נקלע לאירוע. בעל כורחו הוא לובש טייטל שגדול מסך סמכויותיו. אותו דבר הייתי אומר על שרון תמם שלובשת את גלימת המנכ"ל, אבל אין לה בכלל את הכלים הסמכותיים או ארגז הכלים שעמדו לרשות מרטין ביין ויורשו בן מנספורד. מאז 2019, אין למכבי תל אביב מנהל ספורטיבי עתיר ידע וקשרים וגם לא מנכ"ל מהסוג הזה. במכבי תל אביב - כלומר, במשרדי הבעלים בקנדה - העבירו את הטייטל לאנשים בארץ, אבל לא את מירב הסמכויות.
בין כיסאות הביקורת נפל ג'ק אנגלידיס, רגל פה, רגל שם. הוא נציג הבעלים, הוא העיניים והאוזניים של גולדהאר, הוא הסמכות המרכזית בשטח - כשהוא נמצא בשטח - והוא חולף על פני הביקורת כאילו היה שקוף. טפלון.
למכבי תל אביב של מיטש גולדהאר היה מודל עסקי קלאסי: כל מה שתגייסו, אני אזרים בעצמי ואכפיל את התקציב. רעיון המאצ'ינג הוא לתת למועדון לכלכל את עצמו ולהשלים לו את החסר כדי להיות תחרותי. זו לא מתמטיקה צרופה. כדי שמכבי ת"א תגיע לתקציב של 100 מיליון שקל בעונה, היא צריכה לייצר 50 מיליון שקל בעצמה. זה ממש לא פשוט. גולדהאר לפעמים נאלץ להגדיל את הנתח שלו, אבל נמאס לו. המודל היה צריך להיות הבסיס, לא המטרה. כדי שהמועדון ייצר 50 מיליון שקל, בלומפילד צריך להיות סולד אאוט, הצהובים צריכים למכור יהלומים ביותר מ-7 מיליון יורו שתמורתם נמכר אוסקר גלוך, והקבוצה צריכה להיות בכל עונה בשלב בתים בגביע אירופה.
כשזה לא קורה, היד על הארנק קפוצה. גולדהאר ושלוחיו לא משחררים כל כך מהר כבתקופת ג'ורדי קרויף. הם חשדנים, הם בודקים שוב ושוב, פוחדים שיעשו עליהם סיבוב. אני יוצא מתוך הנחה שאיש עסקים עדכני ומצליח כמיטש גולדהאר לא מסתמך על כדורגלן עבר ישראלי כבר סמכא בענייני רכש. הוא בוודאי עושה כבעלים של קבוצות רבות בעולם ועובד מול חברות שמייצרות אנליזה כמעט מדעית בנוגע למאמנים ולשחקנים.
מבלי לגרוע מיכולותיו של יצחקי, לא נראה שקראנקה, על שלל כשליו, הוא בחירה שלו, כמו כל מאמן זר שנחת במכבי תל אביב מאז עזב קרויף. גם הוא לא מכיר את כל המאמנים בעולם. העצות שמקבל גולדהאר מאנשים עליהם הוא סומך, ממש לא ישראלים, הן עצות אחיתופל. הכשלים גורמים לו להסס, ההיסוס גונב זמן וזהו אלמנט יקר מדי כשמתחרים על אותו שוק.
מכבי תל אביב הלכה בקיץ על מה שמוכר לה ולבסיס שלהם, הביאה את ערן זהבי חזרה, את ניר ביטון, חיכתה יובלות ליונתן כהן, אבל לא התחזקה משמעותית - כי מילת המפתח היא זרים. ובתחום הזה, היא כושלת מול היריבות העיקריות שלה. למה? כי מנגנון קבלת ההחלטות מסורבל. ובזה אשם אדם אחד, וגם נציגו.
אבל להפיל את האחריות על יצחקי או אפילו על גולדהאר, נגדו גם הכסיל ביותר ביציע לא ייצא, כי לך תמצא לו תחליף, לא פוטר את המאמן הבאסקי מאחריותו.
לצפות במכבי תל אביב היום זה שעמום המחץ, תרתי משמע. אם לא שלל היכולות של ערן זהבי - רגל שמאל, נגיחה, בעיטות חופשיות - אין לצהובים מה להציע מול השער. יובאנוביץ' הוא סקורר, גם זהבי. קשה לשניהם לשחק יחד. גיוון עם שחקני כנף לא קיים, כי אין בסגל כאלה, ואם יש הם לא משחקים. קראנקה נתן ליונתן כהן לשחק בתור ווינג-בק, ומאז לא נתן לו כלום. כהן לא בכושר, אבל הדרך להכניס אותו לעניינים הוא לתת לו לשחק בתפקידו הטבעי, לא בתפקיד שאם אבי נמני היה משחק בו, כמו בימי שלמה שרף בנבחרת, הייתה קמה פה דרישה לוועדת חקירה ממלכתית.
ניר ביטון אחרון בהיררכיה של הבלמים, אחרי שחר פיבן. ביטון הוא לא בלם, זו המצאה של וילי רוטנשטיינר. ניר ביטון תמיד היה קשר אחורי עם נוכחות, עם טכניקה, עם בעיטה ממרחק. אצל קראנקה דן גלזר עולה לפניו. גלזר לא חזר לעצמו, ברוב המקרים, מאז עונת הקורונה. אין מה להשוות בטכניקה בינו לבין ביטון, ומי שמעדיף בקבוצה דומיננטית שחקן עם טכניקה מוגבלת כקשר מודרני, שלא יתפלא שאין משחק מעבר שיכול להכריע יריבות בזכות טכניקה ומהירות שיוצרים יתרון מספרי בהתקפה.
מכבי תל אביב שבלונית, שחקנים בלי מספרים (כן, גם פארפה גיאגון, זה שיש לו 12 שערים ב-78 הופעות בכדורגל הישראלי, כולל בליגה השנייה) מקבלים חולצת הרכב, יש לה פחות שחקני הכרעה ומעט מאוד תהליך יצירה. ואת כל זה רואה קראנקה באימונים ובמשחקים ולמרות הכל, הוא מתעקש לשחק ככה. ואחר כך יצחקי חוטף את הביקורות.
ויש גם את העניין המוסרי שחתך ממכבי תל אביב את הכדורגלן המשמעותי ביותר בישראל מלבד זהבי, ואת המוסר הכי גדול שהיה לקבוצה בדור האחרון. גולדהאר בחר במוסר, ובצדק, אבל שחר ואלונה לא. הם הסתכלו על שלל הפרמטרים ועשו שקלול. גם אוהדי מכבי תל אביב התחילו לאחרונה לעשות שקלול.
מכבי תל אביב היא מקשה אחת, הרבה פחות מקצועית ממכבי חיפה, הרבה פחות מקצועית ממכבי תל אביב של לפני חמש-שש שנים. אפילו הקוסם ולאדן איביץ' נכשל במערכת כזו, וזה אומר המון.