הכול עבד לפי התוכנית של פילדלפיה. ג'יילן הרץ החזיק בכדור, רץ, מסר כדורים מדויקים לזרועות התופסים שלו. פילדלפיה שלטה בשעון ובקצב באופן טוטאלי, ורגע לפני שירדה להפסקה ביתרון דו ספרתי, פטריק מהומס נפצע ברגל הפגועה ממילא שלו. על המשחק הזה היה כתוב בירוק בוהק "איגלס", נראה היה שגביע וינס לומברדי עושה את הדרך לעיר האחווה.
אבל לאלוהים, אמר פעם וודי אלן, אתה מספר על התוכניות שלך רק כדי להצחיק אותו. ואלוהים, במקרה הזה, הוא פטריק מהומס.
לפני שלוש שנים, במשחק מול סן פרנסיסקו, מהומס והצ'יפס פיגרו 20:10 כשעל השעון נותרו פחות משבע דקות. בזמן שנשאר הם רשמו שלושה טאצ'דאונים וניצחו 20:31. הסופרבול הזה היה מאוד דומה. קנזס סיטי רוטשה באוויר ועל הקרקע במחצית הראשונה, אבל נשארה במשחק. העובדה שמהומס חזר מהפציעה ומיד מסר לטאצ'דאון שצימק את הפיגור ל-24:21 הפיחה בה חיים חדשים. בשלב הזה היה ברור לאיגלס שזה לא יהיה קל, כפי שאולי ציפו בירידה להפסקה.
ועדיין, בסופרבול האדיר הזה שום דבר לא היה מובן מאליו. הרץ (עוד נגיע אליו) רשם דרייב ענק והשווה במו ידיו ורגליו. האיגלס כבר השלימו עם העובדה שיספגו שער שדה, אבל לפחות תהיה להם הזמנות הגונה להשוות או לנצח, אלא שאז באה הנפת הדגל של השופטים לעבירת תפיסה של ג'יימס בראדברי, שהעניקה לצ'יפס דאון ראשון במקום רביעי ולמעשה סגרה את סיפור המשחק.
האם זהו דגל שהיה צריך להיות מונף? בדיון פילוסופי מסוג זה הפוזיציה מנצחת. בפילדלפיה משוכנעים, מן הסתם, שקופחו, בקנזס סיטי חושבים שהייתה עבירה, ואם יש עבירה - צריך לפסוק, בדיוק כמו שהיה בגמר ה-AFC מול סינסינטי. אז עבירה אכן הייתה, השופטים החליטו לזרוק את הדגל ולך תתווכח עם זה.
אם כבר עוסקים בקיפוח, המספרים של הרץ הם משהו שלא רואים בכל סופרבול. הוא מסר לטאצ'דאון אחד, הגיח לשלושה, הקוורטרבק הראשון שעושה זאת במשחק הגדול, ורשם 374 יארדים כוללים. בניגוד לסן פרנסיסקו, ששיתקה אותו ברוב שלבי המחצית הראשונה בגמר ה-NFC, הוא היה חופשי מהרגע הראשון במשחק לעשות ככל העולה על רוחו. הבעיה היא שמול מהומס והצ'יפס אתה לא יכול לתת מאה אחוז כדי לנצח. צריך לתת מאתיים.
את תואר ה-MVP מעניקים לשחקן בצד המנצח. המספרים של מהומס בסופרבול היו פחות טובים משמעותית מאלה של הרץ, אבל הוא זה שזכה בתואר. ביום שישי היו לא מעט אוהדי פוטבול שקבלו על כך שמהומס זכה בתואר השחקן המצטיין של העונה. רבים סברו שהרץ היה צריך להיות שם במקומו. והנה הגיע הסופרבול, ובתוך פחות מ-72 שעות זה קרה שוב, הפעם על המגרש.
אנדי ריד החל את דרכו כמאמן ראשי בפילדלפיה. הוא הוביל את האיגלס ארבע פעמים ברציפות לגמר ה-NFC, כולל פעם אחת לסופרבול, ונכשל. דבקה בו תדמית של אחד שלא יודע לנצח. והנה, בפעם השנייה בארבע שנים הוא עושה את זה, תוך שהוא מנפץ את סטיגמת השנים האחרונות של "מאמן שמן לא יכול לזכות". אז היה לו את דונובן מקנאב, כבודו במקומו מונח, היום יש לו את מהומס. יחי ההבדל.
לפני המשחק רצו שמועות על כך שריד בן ה-66 יודיע על פרישה. הוא לא מתכונן לעשות את זה. "אני חושב שאהיה פה עוד קצת זמן", אמר בסיום. מדוע לו למהר, בעצם? הוא עדיין לא מרגיש שעשה את שלו. עם מהומס בצד הנכון יש לו הזדמנות לקטוף עוד תואר או שניים ולפסוע בדלת הקדמית אל רשימת המאמנים הגדולים בהיסטוריה של הליגה. מה שלא היה מובן מאליו לפני ארבע שנים ברור היום כשמש.
לא רבים השחקנים שהבטיחו את מקומם בהיכל התהילה עוד לפני גיל 30. גם אם מהומס יפרוש מחר מפוטבול, הוא יהיה בחירה ודאית. עם שתי זכיות בסופרבול בארבע שנים, הוא נשאר הסופרסטאר הכי גדול בליגה. מי יהיה האיש שיקרא עליו תיגר? נראה שג'וש אלן בכיוון הנכון, ייתכן שג'ו בורו מסינסינטי, השנה הבליח בפילדלפיה הרץ, אולי ג'סטין פילדס משיקגו יתפתח להיות השחקן שמצפים ממנו.
דבר אחד בטוח - בגיל 28 יש לנו הרבה שנים ליהנות ממהומס. כדאי לנצל כל דקה פנויה כדי להתענג על הצורה שבה האיש הזה מגיש לנו את המשחק.