הלב (הצהוב) אומר תודה

כולנו מכירים את התמונה שבה זוכה האוסקר תופס ת'מיקרופון ומודה לכל העולם ואחותו, כולל "הוריו שהביאוני עד הלום". אז לא צריך להיסחף עד כדי כך, אבל אין כמו ניצחון מתוק בדרבי כדי להתחיל להרביץ רשימה של תודות, אז לעניין:

קלינגר ידע למה הוא מתכוון כשאמר שהחזיר חוב לאוהדים. בשנים האחרונות היה קצת קשה להרים ראש בעיר ולומר שאתה אוהד את קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. בצד האדום תמיד הזכירו לנו ש"לדרבי יש חוקים משלו" וכו' וכו'. קלינגר החזיר הניצוץ לעיניים של השחקנים ושל האוהדים - אפשר יהיה לומר שהוא היה שם עם כל תיקול ועם כל ירידה לגליץ' של פנסטיל, גולדברג, בנין, ברומר והאחרים. הלחימה הזאת עושה את הכדורגל לפעמים. נו מה יש לומר - הקלינגריזם חזר.

הפועל תל אביב היא קבוצה טובה, הבעיה שלה היא אצל המאמן. אמנם קשטן לא חייב לי ולאף אוהד הסברים - את מה שהוא עשה בכדורגל הישראלי כבר אף אחד לא יכול לקחת ממנו. אך כפי שכבר כתבתי לפני המשחק, יש לו בעיה להוציא את הכיף של הכדורגל מהשחקנים שלו. הדבקות הזאת בשיטה, פשוט גורמת לשחקניו לאבד את חדוות המשחק שלהם - מי שלא הולך עם השיטה מאבד במהרה את מקומו בהרכב (ומי שמדבר לתקשורת נקנס מיד - מזכיר שלטונות משטר אפלים לא?). זה נחמד ובריא שתמיד אתה יודע מה לעשות במצבים מסויימים ולאן ילך הכדור במצבים אחרים, אבל במשחקים גדולים, כשצריך נשמה, קשטן לא יודע לתת לה דרור. יכול להיות שהוא יצליח להדריך את קבוצת השחקנים הבינונית ברובה הזאת לאליפות, אך אם זאת הדרך בה היא תעשה זאת - הרי שהמטרה כלל לא הושגה.

קשטן החליף חלוץ בחלוץ במצב של פיגור, הוא לא לקח שום סיכון במהלך כל המשחק ולמעשה במהלך כל ארבע העונות שלו בהפועל ת"א. בן לוז לא פתח ועל כך תודתי האישית לך מר קשטן, אבל דחיל רבאק - מתי תפסיק להתבסס על הגנה חזקה וניצול טעויות של היריב? ומה אם היריב לא עושה טעות? ומה אם אתה לא מנצל את חצאי המצבים שבדר"כ מספיקים לשער? ההזדמנות היחידה של האדומים היתה הבעיטה החופשית של טועמה במחצית הראשונה. האמת, על כאלו מצבים קשטן בונה ולעתים קרובות, כפי שקרה בדרבי הקודם, הוא גם פוגע בול.

אלמלא שביט אלימלך, הפועל ת"א היתה יוצאת מר"ג עם שלוש או ארבע חתיכות. זה בדיוק מסוג המשחקים בהם מכבי ת"א פירקה את יריבותיה - גורלה של הפועל ת"א לא היה רחוק מזה של מכבי נתניה (0:5), בית"ר ירושלים (1:4), הפועל כפ"ס (0:3) ומ.ס. אשדוד (1:4) שנפלו קורבן ללחימה הקלינגרית של מכבי ת"א.

עובדה: קבוצה שרוצה לקחת אליפות צריכה זרים ברמה גבוהה, אך לא פחות מכך, היא צריכה זרים שישתלבו בול במערכת. הייס, גולדברג ונדמה לי שגם פנטסיל, מתאימים בדיוק לאופי של הקבוצה שקלינגר בנה. הם מתאמצים, רצים לכל כדור ומעל לכל, הם תורמים. פנסטיל הזה גמיש וחזק, אך גם מפוצץ בטכניקה אישית. הוא נראה כמו איזה שחקן שונגר היה מביא לארסנל.

הייס חכם, מדוייק, יעיל וממעט לאבד כדורים, אך גם בעל אופי כאריזמטי שנותן ביטחון לקבוצה כולה.

גולדברג אם לא היה שחקן זר, כבר מזמן היה הופך לקפטן. הוא כל הזמן מדבר, רץ בתזזיתיות - הוא ממש חי את המשחק ורוצה בכל מאודו שקבוצתו תנצח. אהה, וחיית דרבים כבר אמרתי?

פרוחננקובס עושה את שלו בשקט. הוא הטריד ללא הפסק את ההגנה הכבדה של הפועל ובhשל את השער, למרות כל ההחמצות הנוראיות - חסר לו קצת שקט נפשי ויש לנו פה חלוץ לא פחות טוב מקוביקה של עונת האפידרין.

האמת שזה הקרב ממנו פחדתי יותר מכל. אוהדי הפועל הצליחו להגניב אבוקה אדומה לשער 11, לפני שהם שרו בקול רם יש לומר, במהלך הצגת השחקנים של מכבי. מכבי החזירה במקוריות יש לומר: הפוסטרים הצהובים כחולים שצבעו את שער 11 היו מראה מרהיב שהזכיר את הקאמפ נואו לעניים והבלונים המאורכים בשער 2, היו הרבה יותר מרשימים מהפושטים של העלובים משער 1, אבל את מופע הזיקוקים שפרץ במפתיע מחוץ למגרש, אף אחד לא צפה. הקהל הצהוב התרגש והגאווה חזרה לפעום בליבנו כשהזיקוקים הצהובים-כחולים מילאו את השמיים לפני פתיחת המשחק. יום העצמאות פתאום בתחילת חודש מרץ.

רמת גן הפריע לנו לעודד במשך 90 דקות, שהרי מה לעשות, קצת קשה לשיר כשאתה לא שומע מה אתה שר. שער 4 החל בשירת ה"נה נה נה נה נה נה" וקיווה ששער 11 יענה לו במהרה. שניה אחת עברה ואין עונה, שתי שניות, שלוש, ארבע... הידיים של החבר'ה ממול זזות, כן משהו קורה שם... הנה זה מגיע... "שמעון גרשון..." - יש זה עבד, הם ענו לנו - איזו התרגשות, המסר עבר והעיר רמת גן צהלה ושמחה. איזו אקוסטיקה.

המעבר לאיצטדיון הלאומי לא רק שהכניס לקופת מכבי סכום של כשני מיליון שקלים (כמעט מכסה את המשכורת השנתית של בנין, כמעט), אלא שגרם לאוהדי הפועל לסבול. במהלך המחצית צילצל אלי חבר שקנה כרטיס ברגע האחרון לשער 17 בלא ידיעתי: "איפה אתה?" שאלתי אותו. "בבני ברק נראה לי, אני מרגיש כאילו אני יושב פה בבית של איזה מישהו מבני ברק ורואה את המשחק מהסלון שלו - אני בשער 17". אחח, אין כמו איצטדיון רמת גן - ציחקקתי לעצמי. "מי שם את הגול למכבי?" הוא שאל אותי והתוודה כי אף אחד מהסובבים אותו לא בטוח בזהות המבקיע "זה היה הייס נכון?". באמת אחלה של מקום סידרת להם לוני.

ושלא תחשבו ששכחתי את התודה שמגיעה לשטראובר (למרות התקפי הלב בביזבוזי הזמן המיותרים האלה), לבנין (שנתן את אחד ממשחקיו הטובים ביותר מאז שהגיע למכבי), לברומר (תמיד כשהוא חוזר לרמה הגבוהה שהוא יכול לתת באה פציעה - תזהר גדי) לטל בן חיים, לאבו סיאם, לביטון, לדגו, לתורג'מן ואפילו לאבי נמני הנשמה. זהו, הסתיימה לה, כך אני מקווה, תקופת שלטון האדומים בעיר ובמדינה. תודה לכולם על שהחזרתם לנו את האהבה לכדורגל.