נקודת האור בחושך של סיני

תקופת האימון של משה סיני ביישה ועדיין מביישת את השחקן הגדול. רבים מאוהדי הפועל לא ישכחו לו איך הרס לנו את שנות ה-90 ,בדיוק כמו שהחייה עבורנו את שנות ה-80. הדרבים של שנות ה-90 היו רעים, דוחים והסתיימו בהליכה הביתה של אוהדי הפוע כבר בסביבות המחצית. ממש כמו אוהדי מכבי של היום. וכן, כמוהם גם אצלנו הילידים השרופים עודדו אחרי ההפסדים. סיני גידל פה דור שלא ידע ניצחון בדרבי.

ואז פתאם זה קרה באיצטדיון רמת גן. אלוהים יודע מה הייתה השנה וזה גם לא ממש חשוב. האמת? אני לא זוכר את כל הדרבי. רק את 1,000 האוהדים שהגיעו לשער באיצטדיון 1 כדי לצפות בעוד דרבי שבעזרת השם יסתיים בתיקו. הדור הצעיר של אוהדי הפועל ראה את הפועל עולה ליתרון ולא האמין. אני זוכר שבמחצית, כשהובלנו, אף אחד לא האמין. זה לא הילדים והחיילים של היום, אלה שגדלו על ניצחונות , אלה שמציפים את הפורומים של האוהדים בתמונות מההצלחות של השנים האחרונות. אלה היו ילדים שגדלו על פיטר קראמנס, שוער מצויין שהגיע לקבוצה הלא נכונה וספג רביעיות משקי תפוחי אדמה.

ואז במחצית השניה , אי שם לקראת הסוף קזימיש מוסקאל (זר פולני וחביב, שותף למאפיה הפולנית של דמאיין לוקשאיק והשוער ירוסלב באקו) שם את הכדור בין הרגליים של אובארוב. אחרי זה נדמה לי או אולי לפני זה אלון אופיר גם שם אחד מרחוק ונגמר 2:4.

יותר מהניצחון בדרבי, היה זה הרגע שבו קיבל אובארוב את הגול בין הרגליים. מבחינתנו זה דמה לנפילה של רודן מהסוג הגרוע ביותר. התקשורת עשתה פה אידיאליזציה לשוער גדול שהיה הרבה פעמים גם מלוכלך (בעט בניסו אביטן אהובנו ופירק את אלון מזרחי) והיה שנוא על ידי אוהדי הפועל. כל המכביזם היה גלום בו. ושהוא קיבל את הקטנה בין הרגלים, ידענו שתמה תקופה. מכבי עוד ינצחו עוד דרבי , אבל זהו, ידענו שיגיעו ימים שתל אביב תהיה אדומה. וזה קורה עכשיו.

אחרי המשחק נסענו עם השחקנים לבלומפילד. יוסי בלס בלם כסחן ומכביסט ירד מהאוטובוס ורקד משמחה. ירוסלאב באקו השוער המופרע, הצית סיגריה וחגג עם האוהדים מאחורי 4-5, את מוסקאל הרימו על הכתפיים עד לאוטו השכור.

בכל שנות ה-90 המזויינות, אפשר היה ללכת פעם אחת לבית ספר בלי להתבייש בקבוצה שאתה אוהד. פעם אחת לא צחקו עלינו שסיני מאמן אותנו. פעם אחת נתנו להם ארבע. הילדים האדומים של היום לא מבינים את זה, הילדים של מכבי חיים את זה יום יום.