במשך שנים לא זכינו לראות דרבי גדול של מכבי ונאלצנו להסתפק בסיפורים של אבא. הכל השתנה בנובמבר 91'. מה-0:4 הגדול בבלומפילד יצאה קבוצה אלופה אחת וסמל אחד צהוב וגדול בדמותו של אלי דריקס. הנה הסיפור המלא, לכל אלה שלא זכו להיות שם
עברו הרבה שנים מאז שהדרבי התל אביבי, היה גם קרב צמרת שהכריע את גורל האליפות. אם תשאלו את הוריכם ואולי אפילו את הסבא, תגלו שבשנות השישים והשבעים היו הרבה כאלה. אך בשנות השמונים נעלמה מכבי ת"א כלא היתה, בעוד הצד האדום של תל אביב זהר. אבי עדיין דיבר על ה-0:5 ועל הוולה של אבי כהן, אך הדור שלי עדיין לא זכה לראות ניצחון גדול בדרבי.
13 שנה לא ראינו אליפות צהובה. כך ראינו כיצד מוטי איוניר, אלון נתן, שחר בראל, משה מרכוס וארז לולו האלמותיים הולכים ללא שום אליפות. גביעים דווקא כן היו: זכור במיוחד הניצחון בפנדלים על מכבי חיפה של אבי רן וההפתעה של בני טבק בדרבי של 88' ברמת גן. אבל ב-23 בנובמבר 1991 הכל עמד להשתנות.
לבלומפילד הגיעו אז שתי קבוצות צמרת. הפועל ת"א היתה ראשונה אחרי שבעה מחזורים ומכבי ת"א היתה שניה, כששתי נקודות מפרידות בינהן. יצאנו מהרכב אני וחברי הטוב אבי, כשאנו מלווים באביו - שחקן עבר במכבי בעצמו.
שער 11 היה מפוצץ, אפשר היה להרגיש כי משהו טוב הולך לקרות היום. מעל 20 אלף צופים בבלומפילד, לא השאירו אפילו קצה של קרחת ביציעים. החלוקה היתה פיפטי פיפטי פחות או יותר, אבל הדאגה החלה לקרקר בליבנו אחרי שראינו את קבלת הפנים שהכינו אוהדי הפועל שממול, כשקבוצתם עלתה לכר הדשא.
אל תפספס
שק הבטטות הופך לכוכב הדרבי
אל דאגה, גם אצלנו זה היה יפה כשנמני, זוהר, מליקה, אבי כהן הירושלמי, מלמיליאן, שלח (בהופעת בכורה), הילל, שהם, דריקס, עמית לוי, קלינגר הנשמה ושני הזרים החדשים והלא מוכרים, אלכסנדר אובארוב ואלכסנדר פולוקארוב עלו אל הדשא. פתאום הביטחון חזר אלינו. היה ברור לנו שלמכבי קבוצה טובה יותר.
חיכינו וחיכינו ואז, שש דקות לפני סיום המחצית זה הגיע. כדור רוחב של כהן הביא לשער עצמי של האדומים. 0:1 למכבי - לא חשוב מי כבש. 0:1 למכבי. שער 11 עמד לקרוס מהקפיצות של האוהדים. כולם התחבקו עם כולם ואז, שלוש דקות מאוחר יותר, כשאנחנו עדיין לא קולטים את מה שקרה, מגיעה התקפה מתפרצת מהסרטים ומהלך שלקוח מהספר של ברזיל הגדולה של שנות ה-70. בסיומה מוריד קלינגר קטנה לאבי נמני וזה יורה בשמאל כדור מדויק פנימה - 0:2 למכבי. איזה אושר. עכשיו זה כבר היה ברור שהדרבי הזה שייך למכבי.
במחצית נכנס האיש שעשה לעצמו מנהג של קבע - להבקיע בדרבים. אלי דריקס, האיש שדוביד שווייצר קרא לו "שק תפוחי אדמה", הפך את המשחק הזה לציון דרך עבור הכדורגל הישראלי, עבור ההגמוניה בעיר, עבור מכבי ת"א ועבורו באופן אישי. עד אז הוא נחשב היה לחלוץ בינוני שהמשפט ההוא של דוביד רדף אחריו לכל מקום. מאז הוא הפך לנוגח הטוב בארץ ולחלוץ מטרה מהיר ומסוכן ולסמל צהוב אהוב במיוחד. הפעם הוא לא כבש שער אחד, אלא שניים. בסיום הוא אמר: "על הדרבי הזה ידברו עוד 10 שנים", אוי כמה שהוא צדק.
המשחק הזה הראה למדינה כיצד צריכה להראות קבוצה אלופה. מכבי ת"א דהרה אל התואר הראשון שלה מזה 13 שנה, והפכה לקבוצת שנות התשעים ולנציגה הישראלית הראשונה בגביעי אירופה. הפועל של המאמן סיני נותרה הרחק מאחור והפסידה את שבעת הדרבים שבאו מאוחר יותר, כולל רביעיה נוספת וגמר גביע אחד. האדומים למדו לקחים והביאו את "הקמע" יעקב הילל ומאז השתנו דברים. כל מה שנותר לנו הוא לחכות בסבלנות ליום הפרישה של הלודאי הנחמד הזה ולקוות שהזמנים יחזרו להיות צהובים יותר.