בינת ג'בל, גרסת היהלומים: כך נראה הערב המזעזע בנתניה ממקור ראשון

ביום האחרון של חופש החנוכה העמסתי את ילדיי על הרכב ונסענו ליהנות ממשחק כדורגל בנתניה, לפחות זאת הייתה הכוונה. זה לא דבר יוצא דופן לא עבורי ולא עבור הילדים, אנחנו עושים את זה כל שבוע, אני עושה את זה מאז שנות השמונים, אבל אני עדיין מתקשה לעכל את מה שראיתי באצטדיון הזה הפעם.

נתחיל בגילוי נאות, אני לא פושע. אני אזרח נורמטיבי שומר חוק. אני גם אדם מנומס ותרבותי. בקיצור, אני לא מהאנשים שאמורים להיות שרועים על הרצפה לאחר שהם הוטחו לשם על ידי בריון צעיר במדים בגיל שהוא יכול להיות הבן שלהם. מה היה חטאי? ביקשתי מהשוטר שיפסיק לדחוף באלימות את הבן שלי. מה היה חטאו של בני? הוא עמד שם עם עליונית של מכבי חיפה.

עכשיו קצת פרופורציות. ברשימת העוולות שנגרמו בערב הזה, העוול שנגרם לי ולילדיי נמצא עמוק עמוק בתחתית הרשימה, כי מה שהיה שם היה שדה קרב של ממש כאשר מצד אחד עומד כוח חמוש ואלים ומהצד השני עומדים אזרחים עליהם הם בכלל אמורים, בתאוריה, להגן.

את תוצאות הקרב ראינו בבוקר באינספור תמונות של אוהדים פצועים ומדממים, עם צילומים של אוהדות מקבלות מכות סתם בלי סיבה, עם תיאורים קשים של אוהדים על מה שנעשה להם.
סתם כך, פשוט כי הם היו שם, גם אם קשה לחלקכם להאמין ששוטרים בישראל ירביצו סתם כך לאזרחים שלא עשו דבר, זה בדיוק מה שקרה שם למול עיני ולמול עיני ילדיי.

נתחיל בתיאור העובדות. האירוע התחיל ביציע, עם תחילת המשחק פרצו לפתע בפראות חבורת שוטרים ליציע על מנת לעצור אוהד אשר התעורר חשד שהוא מחזיק בכליו אבוקה.
למי שלא מכיר ויודע, כששוטרים פורצים ליציע, הם עושים את זה באסרטיביות מעט מוגזמת, או במילים פשוטות, מפוצצים את כל מי שעומד בדרכם, גם אם הוא בסך בכל עומד שם במקרה, גם אם הוא ילד. הפריצה הזאת, כצפוי, עוררה מהומת אלוהים ביציע ועימותים שנמשכו עשרות דקות עם שימוש בגז פלפל ורימוני הלם בתוך יציע צפוף.

אגב, אבוקה לא הייתה. טעות, קורה, תבדקו באותיות הקטנות בגב הכרטיס, רשום שם בפירוש ט.ל.ח. אבל מסתבר שזה היה רק הקדימון לאירוע המרכזי של הערב אשר התרחש ביציאה מהמגרש, החזרת הסדר הציבורי בכל האמצעים, או אם שוב נשתמש במילים פשוטות - לינץ'.

כשהאוהדים יצאו מהמגרש אל הכביש המחבר לחניון, המוני שוטרים חיכו להם בחוץ וברגע שמספיק אוהדים יצאו החוצה, השוטרים הסתערו כמו במבצע צבאי, בינת ג'בל גרסת היהלומים.

פרשים דוהרים אל לב ההמון כשמאחוריהם חיל הרגלים האמיץ, עם עשרות רימוני הלם וירי חופשי של כדורי גומי. אומר שוב, רימוני הלם וכדורי גומי, במגרש כדורגל, לא בהפרות סדר בשטחים. כשברקע הפיצוצים הבלתי פוסקים אני מנסה להרגיע את בני בן העשר אשר בוכה בהיסטריה, נער שאיני מכיר, מבוהל וחיוור, ניגש אלינו ומבקש שנסייע לו לצאת משם.

אוהדים, זרים וחברים, ניגשים אל ילדי, מחבקים אותו ואומרים לו שהוא גיבור והכל בסדר ואני עומד וצופה ולא מאמין במה שעיני רואות וכמה כל הדבר הזה מיותר וכמה קל היה למנוע את כל זה ואיך לכל הרוחות אני אמור להסביר עכשיו לאשתי למה הילדים צריכים להמשיך להגיע למגרשים.

ואני מסביר לה, כמיטב יכולתי. אני מסביר לה שהיציע אינו מקום אלים, אני מסביר לה שביציע יש תחושה של אחווה וחברות וגם אם פעם בכמה משחקים שני חמומי מוח נותנים לויכוח מטופש להיגרר לעימות פיזי, חבריהם ליציע מיד מפרידים והלוואי שבבית הספר שלהם זה היה ככה.

אבל פתרון לחבורה הזאת, עם המדים הכחולים שאחראית ל-99.9% ממקרי האלימות שאי פעם ראיתי במגרשי הכדורגל, את זה עדיין אין לי. זה בידיים של הפוליטיקאים, של הועדות לליבוי האלימות בספורט, של אויבי הכדורגל בהתאחדות ובמנהלת.

מישהו צריך לעשות חושבים מאוד רציני ולהפוך ב-180 מעלות את הגישה לאוהדי הכדורגל, כי מה שקורה עכשיו מרחיק את המשפחות והילדים מהענף.

מישהו צריך להוציא את המשטרה מהיציעים ולתת לנו לדאוג לסדר ביציע, כי בניגוד למה שרבים חושבים, אנחנו ממש לא אלימים, וממש לא עבריינים. אנחנו אוהדי כדורגל שבאים ליהנות מהאהבה לקבוצה שלהם ולספורט הזה. אם רק ייתנו לנו.