ובא לזאיון גואל: סודות ההצלחה של ניו אורלינס

ה-NBA עמוסה בכל כך הרבה סיפורים, זוויות, תגליות, אכזבות ושערוריות, שלא מעט דברים עוברים מתחת לרדאר. למשל, ההצלחה של ניו אורלינס. הקבוצה של ווילי גרין נחשבה לאחת המסקרנות בליגה לקראת פתיחת העונה, כאשר שאלת הכשירות, הכושר והחשק של זאיון וויליאמסון ריחפה מעל למועדון שעשה כמעט הכל נכון סביבו בשנים האחרונות. זאיון חזר לשחק אחרי שהחמיץ שנה, בה נבנתה קבוצה שהגיעה לפלייאוף בלעדיו. קשה היה לשער איך זה ייראה יחד איתו, זו יכולה להיות קבוצה גדולה בהתהוות או הלחמה לא מוצלחת. אחרי רבע עונה, ניתן כבר לומר שהאופציה הראשונה מסתמנת כנכונה.

לאחר 24 משחקים ניו אורלינס עלתה לפסגת המערב ומדורגת שלישית בליגה עם מאזן של 8:16. הפתיחה הייתה מעט מקרטעת, אך הפליקנס ניצחו 10 מ-12 המשחקים האחרונים כדי להתמקם בצמרת הגבוהה של הליגה. לוח המשחקים היה נוח בתקופה הזאת, אך הניצחונות הגיעו למרות לא מעט היעדרויות של שחקני מפתח. ואלה היו ניצחונות משכנעים. נכון ליום רביעי (כמו כל הנתונים מכאן והלאה), גם הנט רייטינג של ניו אורלינס הוא השלישי בליגה.

מהו סוד ההצלחה? לפעמים הסיפור פשוט: ניו אורלינס היא קבוצה איכותית, עמוקה ומחוברת. נתחיל מהחיבור, כי הוא הדבר הראשון שבולט. מספיק לראות כמה דקות של הפליקנס כדי להרגיש שמדובר בחבורה לוחמנית ומגובשת, כזו שנהנית לשחק ביחד ומתנפלת על כל פוזשן. אצל ניו אורלינס כל חסימה היא חסימה, לא מוותרים על מהלך בהגנה, הידיים תמיד אקטיביות - היא מדורגת שנייה בליגה בדפלקשנים, נגיעות בכדור בזמן התקפה של היריבה. זאת קבוצה שהיריבות מרגישות אותה. זו גם קבוצה שנראית מחוברת מאוד לעיר ולקהל הביתי, חבורה שמתאימה לרוח הייחודית של ניו אורלינס.

הסגל של גרין משופע בסוג השחקנים שפעם קראנו להם שחקני נשמה, כאלה שנותנים הכל על הפרקט וברור שמסייעים גם לאווירה טובה בחדר ההלבשה. שניים מהבולטים בכך הם שחקני שנה שנייה בני 24, אחד נבחר במקום ה-35 בדראפט ואחד לא נבחר. הרב ג'ונס הוא מנהיג הגנתי מהרגע הראשון שלו בליגה, חוזה אלברדו הוא פצצת אנרגיה שתמיד דואג להרים את המורל. לארי נאנס, שהגיע במהלך העונה שעברה, הוא דבק שחיפש את הקבוצה הנכונה להדביק. מבין השחקנים הבכירים, סי ג'יי מקולום התמקם בתפקיד הוותיק שיודע איך נראית קבוצה מנצחת ובא להרים סגל צעיר. זאיון עושה רושם של שחקן שניזון מהאנרגיות שסביבו, וכשהאנרגיות כל כך טובות הוא מתמסר לקבוצה.

את האיכות ניתן לזהות לכל רוחב הסגל. את זאיון כבר לא צריך להציג, אם הוא יישאר בריא הוא יהיה אחד הסקוררים הכי פחות עצירים בליגה, שילוב של עוצמה וזריזות שלא הגיוני שקיים באותו אדם. ברנדון אינגרם ומקולום הם מספרי 2 ו-3 ראויים לחלוטין. יונאס ולנצ'יונאס הוכיח בשנתיים האחרונות שהוא סנטר התקפי משמעותי. אל שאלת ההתאמה של הארבעה האלה נגיע בהמשך, אך מבחינת כשרון אין ספק שהם עומדים בסטנדרט של קבוצת צמרת פוטנציאלית.

סביב הרביעייה הזאת יש חבורה של אתלטים גבוהים עם יכולות מגוונות. הרב ג'ונס הוא מומחה ההגנה, אחד השומרים האישיים הטובים בליגה על שחקני חוץ, שבהתקפה עושה קצת מהכל; טריי מרפי ביצע קפיצת מדרגה השנה, הוא מומחה שלשות גבוה עם כוח מתפרץ שמאפשר לו להגיע לטבעת כשיוצאים מהר לקליעה שלו; נאנס שומר על כמה עמדות, מסיים טוב בצבע, מוסר איכותי ועם מספיק קליעה מבחוץ כדי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו, הוא הסנטר המחליף בהרכבים נמוכים שבדרך כלל מסיימים משחקים; הרוקי דייסון דניאלס תופס מקום שהולך וגדל ברוטציה, הוא גארד גבוה עם הגנה טובה וראיית משחק, בינתיים גם הזריקה נראית טוב מהצפוי. אל הארבעה האלה ניתן לצרף את אלברדו, שתמיד מוצא דרך להשפיע לטובה על המשחק ושיפר מאוד את הקליעה השנה.

רוב השמות האלה עוד לא אומרים הרבה לאוהד הממוצע, אבל הם רול פליירס שכל קבוצה תשמח לקבל. לא בטוח שיש בליגה חבורה איכותית ושלמה יותר של מספרי 5-9 בהיררכיה. בהנחה שהניצוצות הראשוניים של דניאלס אמיתיים, תוכל להיות לגרין רוטציה של תשעה שחקנים לגיטימיים בפלייאוף, תשיעייה שניתן לבנות ממנה שלל הרכבים מכל סוג וגודל, ורובם כבר הוכיחו בסיבוב הראשון של שנה שעברה שיש להם מה למכור ברמות הגבוהות. זה המון, רוב הקבוצות יחתמו על שבעה שחקני פלייאוף לגיטימיים. מגיעות לדיוויד גריפין מחמאות על שורה של מהלכים מוצלחים ובחירות דראפט מצוינות בשנה וחצי האחרונות.

ואם זה לא מספיק, יש לגרין בקצה הספסל עוד כמה שחקני NBA אמיתיים שסותמים חורים של פציעות, היעדרויות ובעיות במאץ'-אפים ספציפיים: הרכז דבונטה גרהאם הוא עוד קלע חוץ משובח, גארט טמפל הוותיק הוא שחקן כנף שעושה קצת מהכל, נאג'י מרשל הוא גרסה מעט פחות טובה של הפורוורדים הארוכים, ווילי הרננגומז הוא סנטר מחליף שתורם כל פעם שצריך אותו (מול דנבר, למשל, הוא קיבל דקות משמעותיות כשולנצ'יונאס הסתבך בעבירות ועשה עבודה טובה על ניקולה יוקיץ'). העומק הזה הופך את ניו אורלינס לקבוצת עונה רגילה חזקה ויוכל לסייע גם ברגעים מסוימים בפלייאוף.

החלק הפחות צפוי בהצלחה המוקדמת של ניו אורלינס הוא שההגנה שלה היא מהטובות בליגה, כרגע מדורגת שלישית אחרי ההגנות החזקות של קליבלנד ומילווקי. פחות צפוי, כי השחקנים הבכירים לא נחשבים לשחקני הגנה גדולים, עם דגש על זאיון שנראה חסר אוריינטציה בצד הזה במעט הזמן בו הוא שיחק עד העונה הזאת.

אז מה כן עובד בהגנה? קודם כל, כמעט כל מי שמסביב לארבעת הבכירים הוא שומר איכותי. ג'ונס לא רק שומר אישי, אלא גם שחקן שקורא מהלכים ברמה הגבוהה ביותר, מגיע לעזרה, מכוון אחרים, כוכב הגנתי לכל דבר. אלברדו הוא היתוש המציק בליגה, נדבק למוביל הכדור ולא מרפה, נאנס הוא מהשחקנים שיכולים להיות בכמה מקומות בו זמנית, מרפי הולך ומשתפר כעוד שומר ראוי על שחקני כנף מכל הגדלים ודניאלס נראה כמו מומחה הגנה נוסף בהתהוות על גארדים.

הרוח הטובה ששורה על הקבוצה הזאת סוחפת גם את הבכירים להשתתף במאמץ ההגנתי. זאיון הרבה יותר מחויב מבעבר ולומד לתזמן נכון את העזרה שלו. כשהוא חד, הוא סוג של קיר נייד שצץ פתאום ומשנה מהלכים בהגנה. הוא עדיין מאבד ריכוז מדי פעם, אבל יש מדדים הגנתיים בהם הוא כבר נראה כמו שומר איכותי. אינגרם עובד בהגנה וכשזה קורה הוא שומר לגיטימי. החסרונות של מקולום פחות בולטים כרכז גבוה יחסית מאשר כשוטינג גארד לצד דמיאן לילארד. ולנ'ציונאס נותר חוליה חלשה, נראה כבד מבעבר, מגיב לאט, יש לו חלק גדול בכך שהתחום היחיד בו הפליקנס לא טובים הגנתית הוא אחוז הקליעה של היריבות מתחת לסל. אבל גם הוא מספק גוף גדול מאוד והוא ריבאונדר איכותי.

התחום בו הפליקנס טובים מאוד הגנתית הוא אחוזי השלשות של היריבות, שקולעות אותן ב-32.5 אחוזים, הכי נמוך בליגה. זה מסוג הנתונים שתלויים לא מעט במזל, אבל לא רק. אחד היתרונות ההגנתיים החשובים ביותר של ניו אורלינס הוא שמדובר בקבוצה גדולה מאוד פיזית. פרט לאלברדו, כולם גבוהים לעמדות שלהם ולרובם ידיים שמסרבות להיגמר. הידיים הארוכות האלה מצליחות להפריע גם לזריקות שבמבט ראשון נראות טובות, כמעט תמיד מישהו מספיק להקשות על השלשה של היריבה, אפילו במעט.

גרין לא המציא את הגלגל בהגנה. מול חסימות הוא משתמש בעיקר בדרופ מתון או בחילופים אוטומטיים, ונותן לשחקנים שלו חופש להחליט איך להגיב בהתאם לסיטואציה שמתפתחת. ג'ונס ואלברדו מתמחים במעבר חסימות והרבה פעמים לא זקוקים לחילוף וגם לא מצריכים עזרה מוגזמת, מה שמקל על שאר השחקנים להישאר קרוב לקלעי החוץ של היריבה. שילוב של גודל, ניידות, איכות, מחויבות וגמישות מאפשר לפליקנס להיות קבוצת הגנה כמעט נטולת חסרונות: היא טובה בריבאונד, ממעטת לבצע עבירות, כופה זריקות די קשות וכופה הרבה איבודים. ככה נוצרת ההגנה השלישית בליגה בלי ההגנה על הטבעת יוצאת הדופן שיש לקליבלנד ומילווקי.

העובדה שגם ההתקפה טובה, מדורגת שישית בליגה, פחות מפתיעה. זאיון, אינגרם ומקולום הם שחקנים שיוצרים מצבי זריקה טובים לעצמם ולאחרים בעקביות, ולנצ'יונאס הוא חיית צבע שבלי סנטר עם גוף גדול קשה למנוע ממנו לחגוג קרוב לסל. פרט לזאיון וג'ונס, כל שחקני הרוטציה קולעים טוב מבחוץ, למרות שחלקם זורקים מעט. כל שחקני הרוטציה מסוגלים לשים כדור על הפרקט, להגיע לטבעת, למסור לשחקן פנוי בדרך.

אבל ווילי גרין לא מסתפק בכשרון שיש לו, הוא פיתח שיטה שעוזרת למקסם את הכשרון הזה. ניו אורלינס ממעטת להשתמש בפיק נ' רול פשוט או בבידודים, למרות שיש לה שחקנים שיכולים להצליח בכך. גרין מעדיף להתחיל התקפה עם כמה חסימות, יש לו מספר סטים בסיסיים שהמטרה שלהם היא לעזור לאחד מהסקוררים לקבל כדור עם יתרון ראשוני. מכיוון שהחסימות חזקות ומדויקות והתנועה של מקבלי הכדור חדה, בדרך כלל אכן נוצר היתרון הראשוני הזה שמקל על ההתקפה. כך, בזמן שניו אורלינס נהנית מאוד לרוץ, היא נראית גם קבוצת התקפה טובה במשחק העומד.

זה בולט במיוחד עם זאיון. לעומת העונה הדי מלאה הקודמת שלו, זאיון ממעט מאוד להתחיל התקפות בעצמו. חלק גדול מהמלכים הוא מתחיל מעמדה שהוא מאוד אוהב, בחצי הפינה בצד ימין. תרגיל אפקטיבי במיוחד הוא כזה בו זאיון מקבל חסימה מדורגת מהרכז ומהסנטר, שילוב שמקשה מאוד על חילופים ומוציא את השומרים הגבוהים של היריבה מאיזור הטבעת. אם השומר של זאיון מנסה לעבור מתחת לחסימות, עד שהוא מגיע זאיון כבר מקבל כדור עם תנופה ונמצא בדרך לטבעת. בכלל, גרין אוהב להשתמש בחסימות כפולות מכל מיני סוגים וההגנות מתקשות מאוד להגיב. כך ההתקפה עובדת מצוין גם בדקות בהן חלק מהכוכבים נחים ובימים בהם חלק מהם פצועים.

הכל נשמע טוב, אבל בסוף חוזרים לכך שהעתיד של ניו אורלינס תלוי קודם כל בבריאות של זאיון וויליאמסון. המועדון מתנהל בצורה נכונה גם בהקשר זה, זהיר מאוד בשילוב של הטנק האנושי, העדיף לתת לו להתאושש עונה שלמה בעונה שעברה, אבל השליטה של המועדון על הבריאות של הכוכב שלו מוגבלת.

מה שכן יש למועדון שליטה עליו זה הסגל, וכאן סימן השאלה המרכזי הוא אם ארבעת השחקנים שנחשבים לבכירים מתאימים לשחק ביחד. צריך זמן בשביל להבין את זה. זאיון, אינגרם ומקולום שיחקו רק 172 דקות ביחד עד היום, הנט רייטינג בדקות האלה הוא 16.5, מספר מבטיח מאוד. ניתן לדמיין את זה עובד. הם שלושה שחקנים שונים שיוצרים את מצבי הזריקה שלהם אחרת, אינגרם ומקולום הם קלעי חוץ טובים וזה מה שזאיון צריך סביבו. אינגרם התרגל להיות סקורר מוביל וצריך את הכדור ביד, אבל התחושה הראשונית היא שהוא הגיע לעונה הזאת עם מוכנות לבצע סוויץ' ולהתמקם כמספר 2, כשחקן שיהיו ימים בהם הוא יככב אך יהיו גם ימים בהם הוא יזוז הצידה.

מי שנראה הכי פחות מתאים הוא ולנצ'יונאס. אמנם יש רגעים ששיתוף הפעולה שלו עם זאיון נראה טוב והוא כן פיתח קליעה מבחוץ בשנים האחרונות, אבל שחרור הכדור שלו איטי מאוד והוא עדיין אפקטיבי קודם כל בצבע, באיזור המחייה הטבעי של וויליאמסון. הוא גם רחוק מלהיות העוגן ההגנתי בצבע שחשוב שיהיה ליד זאיון. הרבה יותר יתאים לצידו סנטר שמשלב בין קליעה מבחוץ להגנה על הטבעת, מישהו כמו מיילס טרנר. השאלה היא אם ניתן לשווק את ולנצ'יונאס כיום. בשנתיים האחרונות הוא סיפק מספרים מרשימים של כ-17.5 נקודות ו-12 ריבאונדים למשחק, אבל הוא בן 30 ורוב הקבוצות הגדולות לא מחפשות שחקן מסוגו. יכול להיות שכדי להתחזק גריפין יצטרך לוותר על אחד הנכסים העתידיים שלו.

ונכסים עתידיים בהחלט יש, תודות לטריידים על אנתוני דיוויס וג'רו הולידיי שממשיכים לספק תופינים. הפליקנס יכולים להחליף בחירה עם הלייקרס השנה, מה שבהחלט יכול להפוך לבחירת לוטורי נוספת, ויכולים לבחור בין הבחירה של הלייקרס בשנה הבאה או בעוד שנתיים, ויהיו להם גם כמה בחירות ממילווקי בשנים הקרובות. נדיר מאוד שלקבוצה שכבר מתחילה להתמקם בצמרת יש כל כך הרבה נכסים, שיכולים לסייע לגריפין להתחזק בשנים הקרובות או פשוט לנסות להשיג עוד שחקנים איכותיים בדראפט. אם זאיון יישאר בריא, לא בטוח שיש קבוצה עם תנאי פתיחה טובים יותר להמשך העשור.