בדרך למילווקי (ומילה על קובי)

ארני גרנפלד היה יכול לעשות לעצמו חיים קלים. אחרי הכשלון של נבחרת ארצות הברית באליפות העולם בקיץ, היה לו גם טיקט לאומי שהוכיח שג'ורג' קארל איבד את זה. ארני גרנפלד היה יכול לזרוק את קארל ואף אחד לא היה מרים אפילו חצי גבה. אולי גרנפלד יודע שהדרך למעלה לא מרוצפת בחיים קלים.

תהליך הפירוק של מילווקי הגיע כמעט לסיומו. הכמעט זה רק בגלל שאף אחד לא באמת רוצה את סם קאסל. באופן מוזר, קאסל נשאר אחרי כולם, אבל העובדה שגארי פייטון הובא היא הוכחה למה שמקבלי ההחלטות של מילווקי חושבים עליו כפוינט גארד, וזה די ברור שהוא לא יועדף על פני הקידום של מייקל רד.

כבר לפני שנה החליט קארל שהשלישיה הזאת לא עובדת. הראשון שהלך היה גלן רובינסון, שממשיך להוכיח באטלנטה את מה שידעו עליו במילווקי: הוא יקלע עשרים פלוס בכל משחק, אבל הוא לא קופץ, הוא לא מוסר, השחקן שנגדו יקלע את אותה מנת נקודות שהוא קולע, והוא לא סוחב קבוצות לפלייאוף. הויתור על ריי אלן היה מפתיע יותר: מדובר בשחקן עם איכויות מגוונות יותר ובאזרח למופת, שהיה, לפחות לטעמו של קארל, רך מדי וחסר יכולת למשוך את הקבוצה. שניהם הוחלפו בשחקנים שרואים את סוף הקריירה בלי זכוכית מגדלת (קוקוץ' ופייטון), ושניהם זכו בעונש דומה: הם משחקים בקבוצות לא מספיק טובות בכדי להגיע לפלייאוף, אבל לא מספיק רעות בכדי להתחזק משמעותית דרך הדראפט.

לאלן יש עוד אפשרות להוכיח שהוא שווה יותר ממה שחשבו עליו במילווקי (זה לא שהוא יפסיק לקלוע, אבל הוא חייב להוכיח שהקליעה שלו לא באה על חשבון שאר השחקנים, כפי שהקליעה של רובינסון החשיכה את העונה של שאריף עבדול ראחים)

ובכל מקרה, כיוון שפייטון מסיים את חוזהו השנה, וכלל לא בטוח שמילווקי תחדש אותו, הרי שזוהי הופכת לקבוצה שהכי שווה לעקוב אחריה מעכשיו: גרנפלד כבר הוכיח שהוא יודע לקחת החלטות אמיצות ולבנות קבוצה מחדש ולמעלה, וטים תומאס יהיה חייב להוכיח שהוא שווה את כל מה שאומרים על הפוטנציאל שלו כל כך הרבה שנים.

את חילוף השחקנים המשמעותי השני יהיה אפשר לבחון רק בעוד יותר משנה. כבר ברור שג'רי ווסט הודה שהחיזוק שהוא לקח בדראפט השנה לא היה לרוחו (הוא באמת שיחק יותר מדי גולף בשבתון שלו), והתמורה, על הנייר, שהוא קיבל עבור גיריצ'ק וגודן (מייקל מילר) נראית די עלובה. אבל ווסט חושב על שנתיים קדימה. מבחינת טור הנצחונות של הקבוצה הנוכחית ועם קצת מזל, הוא יכול להביא אליה בקיץ את ג'ייסון גארדנר מאריזונה, ובשנה הבאה לנסות ולהיפטר גם מסוויפט ובאטייה (ההבאה של מילר היא עוד ביטוי לאכזבה ממנו). ווסט לא רצה את מילר, מילר היה רק הבונוס. הוא רצה להגיד לפאו גאסול שהקבוצה הזו שלו, והוא רצה כמה שיותר בחירות דראפט. ווסט, כמו פט ריילי בזמנו, צריך להוכיח שהוא יכול להצליח גם מחוץ ללייקרס. המבחן מתחיל מעכשיו.

המפסידה הגדולה ביותר של מועד ההעברות היא אינדיאנה. המאזן של אינדיאנה, בהתחשב ביריבות שנגדן היא צריכה לשחק ובהתחשב בעומק הכשרון שלה, גובל בשערוריה. לאיזייה תומאס היתה אפשרות להביא את פייטון. המחיר לא היה אמור להיות יקר מדי: נגיד קרושיר ובנדר או הרינגטון. אם אינדיאנה היתה לוקחת את פייטון היא היתה נותנת קריאת תגר רצינית גם למערב, בלעדיו היא שוב תצטרך לראות איך טינסלי מסתדר עם ג'ייסון קיד.

ובקשר לפסטיבל קובי בראיינט, ובכדי להבהיר סופית: המשחקים האחרונים (ולא שהוא היה זקוק להם לשם כך) שוב הוכיחו שמדובר בעילוי, נגיד בווינר. הלוזריות שמחוברת לברייאנט מקורה בכלל לא מהפרקט. מדובר במשהו עמוק יותר: בשחקן שלא מסוגל ליהנות ממה שיש לו, ששאק זורק עליו צל ענק, שהקהל בעיר הולדתו שורק לו בוז במשחק ידידותי. מכל נפלאות בראיינט בשנה הזו, זהו הזכרון החזק ביותר: פסטיבל ג'רדן באולסטאר, חתן השמחה קולע סל שלא יאומן בסוף ההארכה. הנה ההזדמנות של ברייאנט. הוא יכול לקחת את הכדור, לרוץ לג'ורדן, להחזיר לו את הכדור ולהגיד תודה בשם כולנו. את מה שקובי בחר לעשות אנחנו כבר יודעים.

ועוד אחת: בפסטיבלים סביב דאלאס (שנערכים בצדק) אסור לשכוח עובדה אחת: דאלאס, גם השנה, לא מנצחת את הגדולות כשצריך. התבוסה ללייקרס היתה כשהאחרונה גמגמה קשות. דאלאס צריכה להוכיח שהיא יכולה לנצח את סקרמנטו ואת הלייקרס בכושר (ולשם ההשוואה, תסתכלו על רשימת ההפסדים של סקרמנטו ותמצאו שם קבוצות אותם היא לא תפגוש בפלייאוף או שתנצח עם הקבוצה השניה). השינוי בחוק והמעבר לשבעה משחקים, יכול ליצור מצב שדאלאס תצטרך להוכיח זאת כבר בסיבוב הראשון. נגד קובי.