לקראת רבע עונה רגילה, המגמה שממשיכה להיות המעניינת ביותר היא של חילופי הדורות. המועמדים הבולטים ל-MVP הם כולם מתחת לגיל 30, כולל כמה שגם מתחת ל-25. העמדה בה חילופי הדורות בולטת במיוחד היא עמדת הרכז. בזמן שכריס פול, ג'יימס הארדן ודמיאן לילארד סובלים מפציעות, דור חדש של פוינט גארדים עולה. לאחר שבשנה שעברה ג'ה מוראנט, דז'ונטה מארי ודריוס גארלנד ביצעו קפיצת מדרגה והפכו לאולסטארים, גם השנה שלושה רכזים ביצעו קפיצת מדרגה משמעותית מאוד, נראים כמו שחקנים שניתן לבנות סביבם קבוצה טובה ויש להם סיכוי טוב להשתתף במשחק הכוכבים בפברואר (למרות שבמערב, כרגיל, התחרות קשה מאוד). הגיע הזמן לתת להם את הבמה.
שיי גילג'ס-אלכסנדר (שג"א)
בשנה שעברה נראה היה שההתפתחות של הרכז של אוקלהומה סיטי נעצרה. הרבה בגלל הקבוצה שלו. OKC החלה תהליך בנייה ממושך וקיצוני, שנים שהיא לא מנסה לנצח, וזה לא המקום הנכון לכוכב צעיר לגדול בו. ניכר היה ששג"א זקוק לאנרגיות מסוג אחר. אז הוא לא חיכה לגורם חיצוני ופשוט מצא את האנרגיות האלה בעצמו. הוא התנפל על העונה הזאת, הגיע אליה עם מטרה להוכיח שהוא שייך לליגה של הגדולים. הוא מדורג חמישי בטבלת הקלעים עם 31 נקודות למשחק, במקום טוב בין יאניס אנטטוקומפו לקווין דוראנט. את הנקודות הוא משיג ב-50.6 אחוזים מהשדה ו-91.9 אחוזים מהעונשין. אלה מספרים של סקורר בכיר.
ברמה המקצועית, הוא תמיד היה שחקן שלם מאוד, כזה שטוב בהכל: הנתונים שלו טובים (גארד בגובה 1.98 מ' עם מוטת גפיים של 2.11 מ'), הוא מנהל משחק טוב, סקורר טוב, שומר טוב על כמה עמדות, קולע מספיק טוב מבחוץ, יכול לתפקד גם כמוביל כדור עיקרי וגם משני. השאלה הייתה אם יהיה גם משהו שהוא יהיה מצוין בו ולא רק טוב, האלמנט שישדרג אותו לרמה של סופרסטאר שבונים סביבו קבוצות.
השנה כבר ברור שהאלמנט הזה הוא יכולת החדירה, יכולת שהוא הלך ושדרג לאורך השנים. בשלוש השנים האחרונות שג"א מדורג ראשון בליגה בכמות חדירות למשחק, השנה הוא ראשון גם בכמות הנקודות שהוא משיג מחדירות (16.5). הוא מדורג רביעי בליגה בנקודות בצבע עם 15.5 נקודות למשחק, לפניו רק יאניס, זאיון וויליאמסון ואנתוני דיוויס. זה אומר שהוא הגארד שקולע הכי הרבה נקודות בצבע השנה, לפני ג'ה ולוקה. הוא רביעי גם בכמות זריקות העונשין עם 9.3 למשחק, עוד נתון שמעיד על שחקן שמרבה להגיע לצבע וליצור שם יתרון. לאורך השנים הוא שכלל את היכולת להגיע לטבעת, והשנה ניתן לטעון ברצינות שהוא לא נופל בכך מאף גארד בליגה, למרות תחרות קשה מאוד.
שג"א לא זריז ואתלטי כמו ג'ה, אין לו גם את השילוב של תחכום ועוצמה של לוקה. סוד ההצלחה שלו בחדירות הוא שהוא יכול לשנות קצב וכיוון כמה פעמים בכל מהלך, עד שהוא יוצר את היתרון הקטן שהוא צריך. רוב הסלים שלו בצבע נראים קשים, עם שומר קרוב, אבל הוא חזק מספיק כדי לא להתרגש ממגע ומשתמש בידיים הארוכות שלו כדי לסיים מאוד ביעילות בצפיפות. מדי פעם הוא מתבל בזריקה מחצי מרחק או משלוש, בעיקר כדי להבהיר לשומר שאי אפשר להתעלם מהקליעה שלו ולחכות לו בצבע. הוא נראה השנה כמו גיבור על שלמד איך לשלוט ביכולות המיוחדות שלו ולהשתמש בהן ביעילות מקסימלית. מסתובבים בליגה גיבורי על מרהיבים יותר, אך היכולות של שג"א לא פחות יעילות.
עכשיו נותרת בעיקר שאלת הקבוצה. ג'וש גידי ולו דורט משלימים עם שג"א שלישיית שחקני חוץ טובה, אבל בגזרת שחקני הפנים עדיין אין שום דבר עקבי. אלכסיי פוקושבסקי והרוקי ג'יילן וויליאמס מראים הבלחות, אבל עדיין לא יציבם מספיק. אולי אם צ'ט הולמגרן לא היה נפצע זו כבר הייתה קבוצה תחרותית, בלעדיו זו עדיין אחת מנמושות הליגה, רק שהשנה משחק אצלה מי שנראה כמו אחד השחקנים הטובים בליגה. זאת חייבת להיות השנה האחרונה לפני שסם פרסטי בונה סגל שמתאים למאבקי פלייאוף, כולל כמה וותיקים איכותיים. אחרי שהכוכב שלו ביצע קפיצת מדרגה והפך לאולסטאר לכל דבר, זה יהיה חוסר כבוד להמשיך למנוע ממנו להוביל קבוצה רצינית.
דיארון פוקס
הסיפור של פוקס, במובן מסוים, הוא בדיוק הפוך מזה של שג"א. הוא תמיד נחשב לאחד החודרים הטובים בליגה, שחקן עם צעד ראשון קטלני שעובר שומרים בקלילות, וברגע שהוא יוצר יתרון ראשוני הוא יודע לסיים ביעילות בצבע, הרבה בזכות פלואוטר נהדר, או למצוא חבר פנוי. הבעיה הייתה שבשאר התחומים הוא לא התפתח. הקליעה שלו מבחוץ נותרה בינונית ומטה, ההגנה שלו הייתה אחת החלשות בליגה והוא לא נראה כמו מנהיג, כמו מי שיידע להנהיג קבוצה להצלחות.
השנה, ניכר שיפור משמעותי ברוב התחומים שהיו חלשים. קודם כל, הוא שדרג את הקליעה מכל טווח, כולל הטווחים הקרובים בהם היה חזק מראש. את 24 הנקודות שלו למשחק הוא קולע ב-52.6 אחוזים מהשדה, 39.4 אחוזים מהשלוש ו-82.3 אחוזי עונשין, כולם שיאי קריירה בפער משמעותי מהשיא הקודם. בחלוקה רחבה יותר לטווחים זה אפילו יותר מרשים, פוקס יעיל מאוד מכל טווח: הוא קולע ב-74.2 אחוזים מתחת לסל (לעומת 65.1 אחוזים בשנה שעברה), ב-53.8 אחוזים בחלק הרחוק של הצבע (טווח הפלואוטר, לעומת 46.2 בשנה שעברה), ב-46.7 אחוזים מחצי מרחק (45.6 בשנה שעברה) וב-39.3 אחוזים בשלשות מאיזור הקשת (30.8 בשנה שעברה). אלה מספרים של שחקן שיעניש את ההגנה בכל דרך שהיא מאפשרת לו.
גם בהגנה ניתן להצביע על שיפור. לא תמיד ולא דרמטי, אבל שיפור. דיארון הוא עדיין שומר קו ראשון חלש, עדיין קל מאוד לעבור אותו, אבל יש יותר דקות בהן הוא עובד בהגנה ומפוקס. הנסיון המצטבר עוזר לו לקבל החלטות נכונות יותר מבעבר, לעשות פחות טעויות גסות, להוביל את השחקן שלו לאופציה הפחות טובה, לזריקה הקשה יותר. הוא מדבר יותר בהגנה, בעיקר עם דומנטאס סאבוניס שהוא הפרטנר העיקרי שלו להגנת הפיק נ' רול. ההגנה של הקינגס היא עדיין מהחלשות בליגה, מדורגת במקום ה-26, אבל החמישייה פחות רעה מהצפוי בהינתן המגבלות ההגנתיות של הרכז והסנטר הבכירים. בדקות שפוקס משחק הרייטינג ההגנתי מעט פחות רע, ולראשונה בקריירה השחקנים שהוא שומר עליהם קולעים באחוזים מעט פחות גבוהים מהצפוי.
גם במקרה של פוקס לא ניתן להפריד בינו לבין הקבוצה בה הוא מככב. סקרמנטו היא הקבוצה שמנוהלת הכי רע בליגה ב-15 השנים האחרונות (והתחרות לא קלה), וגם הגרסה הנוכחית מותירה סימני שאלה. השילוב של פוקס וסאבוניס נראה לפרקים נהדר, צמד פיק נ' רול בו שני הצדדים יודעים ליצור לעצמם ולאחרים מצבי קליעה, כשהם מוקפים בשלושה קלעי חוץ לא פשוט להתמודד איתם. מבין הקלעים האלה, קווין הרטר נמצא בעונת פריצה וקולע 3.2 שלשות למשחק ב-45.1 אחוזים. אבל אין בסגל של מייק בראון מספיק שחקנים שמסוגלים לתרום בשני הצדדים כדי לבנות קבוצה איכותית באמת. פוקס הוא לא השחקן שינהיג ויהפוך אחרים לטובים יותר, ועדיין קשה לבנות סביבו הגנה ראויה. אבל השנה, יותר מתמיד, התחושה היא שאי אפשר להפיל עליו את מגבלות המועדון הכושל שלו, השנה קל יותר לדמיין אותו מוביל קבוצה איכותית באמת.
טייריס האליברטון
עד לפני שנה פוקס והאליברטון חלקו את הקו האחורי של סקרמנטו. הפרידה בטרייד שהביא לקינגס את סאבוניס עשתה טוב לשניהם, אך הרבה יותר להאליברטון, שקיבל מפתחות לקבוצה משלו. אינדיאנה היא קבוצה צעירה ללא יומרות, אך עם מאמן בכיר כמו ריק קרלייל, עוגן הגנתי כמו מיילס טרנר, רוקי נטול פחד כמו בנדיקט מאת'ורין ושורה של שחקנים מגוונים מכל הסוגים ובכל העמדות, יכול להיות שהיא הייתה זקוקה רק לרכז בכיר כדי להפוך לקבוצה לגיטימית כבר השנה. לפני פתיחת העונה לא היה ברור אם האליברטון, בעונה השלישית שלו בליגה והראשונה כשחקן המוביל, בשל להיות הרכז הבכיר הזה, אחרי חודש וחצי כבר אין ספק שהוא מוכן, ואף מתעלה על רוב הציפיות.
האליברטון רגיל להתעלות על ציפיות. הוא נבחר במקום ה-12 בדראפט, ויש לפחות 9 קבוצות שבוודאי מצטערות שוויתרו עליו. מהרגע הראשון שלו בליגה הוא נראה בשל מהצפוי והוכיח שהסגנון המוזר שלו, עם זריקות מהמותן ומסירות בזוויות ותזמונים לא צפויים, מיתרגם נהדר ל-NBA. יכולת המסירה היא האיכות המרכזית שלו, באופן עקבי הוא רואה צעד אחד לפני ההגנה, ולפעמים רואה דברים שההגנה בכלל לא דמיינה שקיימים. הוא יוצר עוד ועוד זריקות חופשיות לחברים שלו. ולעומת אמני מסירה אחרים מסוגו, הוא גם כמעט לא טועה. ממוצע הקריירה שלו הוא של 7.5 אסיסטים על 2.2 איבודים, והשנה הוא השתדרג ליחס של 11.2 אסיסטים על 2.6 איבודים, מספרים בסטנדרטים של כריס פול בשיאו. השבוע הוא הפך לראשון בהיסטוריה שרושם שלושה משחקים רצופים של יותר מ-10 אסיסטים ללא אף איבוד.
אחת המטרות של האליברטון השנה הייתה לתפקד יותר כסקורר, למצוא יותר הזדמנויות לקחת את המשחק על עצמו, להביא לידי ביטוי את האיכויות שיש לו גם בתחום הזה. האיכות החשובה ביותר שלו כסקורר היא העלייה לשלשה מכדרור, הוא זורק השנה 4.8 זריקות כאלה וקולע אותן ב-38.9 אחוזים. מבין 20 שחקנים שזורקים לפחות 4 שלשות מכדרור במשחק, רק סטף קרי, דונובן מיטשל, דזמונד ביין וטיילר הירו קולעים באחוזים גבוהים יותר. בצבע הוא מרגיש פחות בנוח, בטח ביחס לשג"א ופוקס, הוא מגיע לטבעת בעיקר כשהוא מזהה נתיב פנוי וממעט לסחוט עבירות (זורק שלוש זריקות עונשין למשחק).
לא בטוח שיש להאליברטון את הכלים להיות הסקורר המוביל בקבוצה גדולה, זה שיידע ליצור משהו מול הגנות קשוחות שמבצעות חילופים אוטומטיים. אבל הוא רק בן 22 ויש לו זמן להתפתח. בכל מקרה, לא תהיה לו בעיה לשחק לצד סקורר דומיננטי, והוא כנראה גם יעדיף לעשות זאת (באינדיאנה מקווים שמאת'ורין יתפתח להיות סקורר בכיר מהסוג הזה). הוא יודע לשחק ללא הכדור, נע על קו השלוש כדי להתפנות לזריקה ומניע את ההתקפה כשהכדור מגיע אליו. הוא אוהב להפעיל שחקנים אחרים, ליצור עבורם יתרונות קטנים. בהגנה הוא גדול מספיק כדי לשמור על שלוש עמדות, הוא שומר אישי טוב ומצטיין במיוחד בעבודת העזרה, מתזמן נהדר גם בצד הזה את התנועה וההתערבויות שלו. בקיצור, מדובר בשחקן שלם ומגוון שיידע להתאים את עצמו לכל מה שהקבוצה תצטרך ממנו. השנה צריך שהוא יהיה סופרסטאר בכיר, אז הוא מתאים את עצמו גם לכך.