10

בדרך כלל הוא גבוה, חזק ובעל שליטה אבסלוטית בכדור. הוא יעקוץ פתאום משום מקום, שהכל צפוף ומסורבל, כשההגנה מתעייפת. הוא כמעט לא עושה הגנה, מתרוצץ במגרש דקות ארוכות בלי לתרום כמעט כלום. הוא חכם, לפעמים הצווארון שלו מורם. הוא זן נדיר.

הוא החלוץ מתחת לחלוץ, השחקן הכי קריאטיבי בקבוצה, הכי מפתיע וזה שאף קבוצה גדולה באמת לא יכולה בלעדיו.

ב- 10 השנים האחרונות השתנה משחק הכדורגל. לא עוד שחקני קישור קטנים, חכמים עם מסירה קטלנית. עושי המשחק של פעם הם לוקסוס גדול מידי בעידן של שחקנים כמו ויירה. שחקנים מהסוג הזה (ברקוביץ', מלמיליאן, פלטיני) לא משחקים יותר בקבוצות גדולות. אם הם באמת טובים - והקוסם מחיפה הוא בין ה-10 שחקנים הטובים בעולם מסוגו כשהוא בריא – יימצאו לעצמם קבוצת מרכז טבלה נחמדה, שמתפרקת מול הגדולות ונותנת הצגות מול קטנות. לאימפריות הגדולות יש פתרון אחר.

הפתרון הזה לובש בדרך כלל את החולצה מספר 10. במערך של 4-4-2 תמצאו אותו תמיד בין הקישור להגנה של הקבוצה היריבה, במקום ששחקני הקישור הדפנסיבי לא מסתובבים כבר והבלמים מפחדים לצאת אליו. 10 קלאסי יזוז בכל המגרש, יחפש לשלוח את מסירות הקטל שלו לחלוץ השני. המאמן לא יטיל עליו משימות הגנתיות בדרך כלל, כי אם הוא יתעייף, והמוח, החלק החשוב ביותר של הטאלנט, יפסיק לתפקד, עדיף כבר להוציא אותו ולהכניס עוד חלוץ מטרה במקומו.

רוצים דוגמה? בבקשה. דניס ברגקאמפ (מלבד עונת 98') הוא בעיני אכזבה עצומה. אין שחקן באי הבריטי עם טכניקה אישית כמו שלו (מי ישכח את הגול שלו נגד ברזיל בגביע העולמי והשער הזה מול ניוקאסל בשנה שעברה?). אין שחקן בעולם עם ראיית משחק כמו שלו ובקבוצה כמו ארסנל, עם חלוץ כמו הנרי וקשר מתפרץ כמו לונדברג, אין פלא שארסנל נראים כל כך טוב. אז למה אכזבה? כי ברגקאמפ פרימדונה. הוא לא טס לשום מקום, מסכן ופוגע בסיכוייה של ארסנל לשלוט באירופה. בנבחרת הוא לא מיצה את עצמו ובעונה שהשדים האדומים לקחו את כל התארים שחשובים באמת, הוא החטיא פנדל בדקה ה-90 מול היונייטד. ברגעים האלה השקחנים הללו נמדדים.

את דור שחקני ה-10 של שנות ה-90 הוליכו, יחד עם דניס, עוד שני שחקנים. האחד צרפתי שמצא בית חם באולד טראפורד, הציל לפרגסון את התחת מפיטורים ודאיים (6 שנים פרגי הוליך את היונייטד ולא לקח אליפות עד שקאנטונה הגיע), ויחד עם קנצ'לסקיס ויוז הציג את הכדורגל הכי מושלם שאפשר בשנת 1994. באיטליה כיכב אז רוברטו מנצ'יני, שיחד עם ויאלי, הציגו לעולם את הקבוצה הכי כיפית בארץ המגף, הלא היא סמפדוריה ז"ל.

היום צריך לגרד את הראש טוב טוב כדי למצוא 10 טוב באמת. די קאניו? זקן ומשחק בווסטהאם. שרינגהאם? ווינר ענק אבל איטי כמו צב ומסיים את הקריירה עוד מעט. אריק קרייר? אולי. זידאן, פיגו? גדולים, אבל לא בדיוק מספרי 10 קלאסיים.

העולם מחכה ל-10 חדש וגדול באמת, שאולי ישכיח את מספר ה-10 הגדול מכולם, החבית מסניפת הקוקאין מארגנטינה.