רומן שהפך לרב מכר: הקאמבק הגדול ביותר של מכבי תל אביב ביורוליג

הרחש המפורסם שהתפשט באוויר ההיכל. שאגות השבר שנשמעו אחרי עוד החטאה ועוד איבוד. קריאות ההתפעלות שנגרמו מעוד חדירה מוצלחת או שלשה שצללה פנימה בצד הנגדי. והמילה הזאת, "מחויבות", שנפלטה על ידי עודד קטש ותוקנה מיד, אבל דווקא הייתה מדויקת והידהדה בכל מקום. גם על הקווים. הייאוש השתלט אמש (שלישי) על יד אליהו, כי התחושה הלא מנותקת מהמציאות הייתה שמדבר כזה כבר אי אפשר לחזור.

ובאמת, מדבר כזה מכבי תל אביב מעולם לא חזרה. עד אתמול. מונאקו הוליכה 23:42 בשלהי המחצית הראשונה, ובכל ערב אחר זה היה אמור להספיק. לראשונה ב-21 שנותיה ביורוליג, הקבוצה הישראלית מחקה פיגור בן 19 נקודות ותירגמה אותו לניצחון: היא כבר התקמבקה ממינוס 18 וממינוס 17, אבל בנקודה ה-19 נמתח הגבול. וכעת, בואכה 2023, הגבול הזה נפרץ.

זה לא היה קאמבק של כדורסל איכותי במיוחד; וסליחה מראש על זניחתם הרגעית של הגורמים המקצועיים והספורטיביים, לטובת השחקן המשמעותי שתרומתו לעולם לא תימדד בסטטיסטיקה מתקדמת. תמיד אומרים שהקהל הישראלי מתעורר כשהקבוצה נכנסת למומנטום, במקום לדחוף אותה לשם בעצמו; שהוא אפקטיבי ותכליתי בפלוס 10, אבל שקט ומעיק במינוס 10. אתמול קרה ההפך.

דווקא כשהצהובים הכניסו את עצמם לבור נטול קרקעית, חפרו עוד ועוד, ונקלעו לפיגור אסטרונומי, הקול מהיציע היה שם כדי לאסוף ולהרים אותם. האווירה להטה והתלהטה כמו בימי פלייאוף אביביים ומיוזעים, בזמן שעל הפרקט חגגו הבלאגן וג'ורדן לויד. "ואם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין", שרים בהיכל - וצודקים. את האנרגיות שריחפו מהטריבונות אל המגרש קשה להסביר ולהעביר במילים. אז ניסינו. באמת שניסינו.

ואם כבר בשירים עסקינן, טוב יעשה קטש אם ינצל את היום וחצי שנותרו עד למפגש הבא שלו עם הרבבה בהיכל, הפעם נגד וילרבאן, כדי לזמזם ולשנן לעצמו את השיר "נפרדתם כך". לאור הבעייתיות המובנית שנפערה בעמדת הפאוור פורוורד, התעקש מאמן מכבי תל אביב ללכת נגד המוסכמות הקיימות בכדורסל האירופי ולהעלות בכל משחק את שני הסנטרים שלו יחד, ג'וש ניבו ואלכס פוית'רס. כך עשה בניצחון הדחוק על ז'לגיריס קובנה, וכך בהפסד הלא דחוק לפנרבחצ'ה. כך החל לעשות גם מול מונאקו.

ובכן, זה לא עבד. ואם מירי רגב אמרה פעם ש"מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו לא שולטים בו?", צריך קטש לשאול את עצמו "מה שווה לי לעלות עם שני סנטרים אם אני לא שולט בריבאונד?". כן, בדקות שבהן ניבו ופוית'רס שיתפו פעולה העונה, כפי שבדק ומצא דור לבנת, הצהובים הפסידו במאבק על הכדורים החוזרים; ובזמנים המוגבלים מאז פציעתו של דארן היליארד, שבהם המאמן הגדיל והגביה והגזים, וצירף לצידם את ג'רל מרטין כמספר 3, הם אפילו הובסו 8:1 בריבאונדים. כמה מוזר, כמה לא יעיל.

אלא שהפעם זנח קטש את התוכנית הזאת כבר בדקה החמישית, ולא חזר אליה. אולי אין לו פתרון אידיאלי לעמדה 4, אבל האלטרנטיבות נראות כרגע אטרקטיביות יותר, מהצבתו של מרטין במשבצת הזאת ועד הליכה עם בונזי קולסון בהרכב מהיר ונמוך יותר.

ויש גם את אופציית רומן סורקין. אתם יודעים, ההוא שהעמיד מדד 18 ב-19 דקות; שפלירטט עם דאבל-דאבל (10 נקודות ו-9 ריבאונדים), למרות שישב על הספסל יותר משהיה על המגרש; ושהדביק את הגג של המשחק למייק ג'יימס. בזמן שהוא שיחק, מכבי ניצחה ב-18 הפרש (בניגוד למרטין, שבדקות שלו היא הובסה ב-17).

האוהדים התאהבו, ולקחו את הצד שלו כשהיה הראשון - מסיבה לא ברורה - לרדת לחילוף בתחילתו של הקאמבק ברבע השלישי. הבוז שהשמיעו היה בולט וחזק, כמעט כמו התשואות שליוו את חזרתו של הישראלי לפרקט.

כעת, עם הקמתו לתחייה של אוסטין הולינס, העסק מתחיל להתרווח מעט. התצוגה שלו אתמול אולי עושה עוול לרמה המקצועית האמיתית שלו, שאותה הפגין בתחנותיו הקודמות ביורוליג, אבל היא ממחישה בדיוק מה הוא צריך לעשות במכבי תל אביב: לשחק כ-15 דקות, לאמלל את כוכב היריבה, להדביק את כל חבריו בחיידק ההגנתי, וכן, גם לזרוק מחוץ לקשת כשמתאפשר - אפילו אם הוא פוגע רק ב-1 מ-5 כמו אמש.

כשהולינס הוא חלק מהקבוצה, מכבי גילתה פתאום שהיא מסוגלת לשמור באגרסיביות, אינטנסיביות ועוד כמה מילים ארוכות שמסתיימות בסיביות, ואפילו לעשות את זה לא רע. מונאקו הנוצצת, המתואמת והמאומנת, שהניעה כדור בצורה הנושקת לשלמות, צנחה מ-42 נקודות במחצית הראשונה ל-28 בשנייה; היא ספגה ריצת 15:0 בארבע דקות וחצי, ופגעה מאז ההפסקה ב-5 מ-16 לשתיים (31%) וב-4 מ-18 לשלוש (22%); יריבתה בצהוב, שיידתה 3 מ-15 מעבר לקשת בשני הרבעים הראשונים (20%), צמחה ל-9 מ-17 באחרונים (53%).

במובן יותר ממסוים, הסל שנתן את הטון לקראת הקאמבק נקלע שניות לפני הבאזר לסיום הרבע השלישי. ווייד בולדווין עמד עד אותו רגע על שש נקודות, ואחריו התפוצץ. בכלל, את כל 21 נקודותיו הוא רשם במחצית השנייה, ואת הרבע הרביעי סיימה הקבוצה כולה עם אפס איבודים.

הצמד בי אנד בי, בולדווין את לורנזו בראון, ניפק אתמול 34 נקודות, 8 שלשות, 14 ריבאונדים ו-12 אסיסטים. יש משהו בציוות הזה שביד אליהו לא ראו כבר שנים רבות. למשהו הזה קוראים, בין היתר, סנטימטרים: מייק ג'יימס נתקע אתמול על 6 מ-18 מהשדה, מתובלים ב-0 מ-8 לשלוש. אפשר לבוא ולומר שאת האיש הזה אי אפשר לעצור, והוא תלוי לחלוטין בכושר של עצמו; לא בטוח שזו תהיה טעות, אבל אין דבר שהוא שונא יותר מאשר לשחק נגד גארדים שגבוהים ממנו (בראון 1.96, בולדווין 1.93) וניחנים בכישורים אתלטיים גדולים משלו.

כנראה זה לא מקרי. בעונה שעברה נתקע הסופרסטאר של מונאקו על 6 מ-16 ו-7 מ-20 מהשדה במשחקים מול בראון ואוניקס קאזאן; על 6 מ-20 נגד בולדווין ובאסקוניה; ועל 10 נקודות ו-3 מ-11 מול הולינס והכוכב האדום בלגרד.

בעונת יורוליג כל כך ארוכה, לא כדאי לסמן משחק אחד כמפתח לקמפיין כולו - בוודאי כשמדובר במחזור השלישי מבין 34. קשה לקבוע שמכבי תל אביב המתחדשת מצאה אתמול את עצמה, וגם אם אי אפשר לומר שליל אמש פתר את כל הבעיות שלה, אבל הערב הזה עשוי לשנות את הדינמיקה ולהשפיע באופן מובהק על המשך העונה. אין דין מאזן 1:2 בהגיעך למשחקי בית נגד וילרבאן ופנאתינייקוס, כדין מאזן 2:1 - עם הרבה לחץ שכבר נסחב על הגב.

עכשיו נותר לקטש ולשחקניו להיזהר ממוקשים ולא למעוד דווקא מול הווילרבאניות של היורוליג. והנה עוד אתגר לקראת יום חמישי: אחרי 96 דקות בשלושה משחקים, הגיע הזמן שבראון יבקר לראשונה העונה על קו העונשין.