קיילר מארי - 230 מיליון דולר לחמש שנים. ראסל ווילסון - 245 מיליון דולר לחמש שנים. ארון רוג'רס - 151 מיליון דולר לשלוש שנים. דשון ווטסון - 230 מיליון דולר לחמש שנים.
קוורטרבק הוא התפקיד הכי משמעותי בספורט הקבוצתי. בכדורגל, בכדורסל ובבייסבול יש כוכבים, אבל באף אחד מהענפים הללו אין שחקן שיש לו משקל כל כך גדול כמו לקוורטרבק. מסיבה זו, מובן מדוע מועדונים בוחרים לשים את כל הביצים שלהם בסל אחד ולהשקיע באיש שמנווט את הספינה. הסכומים, כפי שניתן לראות למעלה, רק הופכים להיות מופרכים יותר ויותר, אבל בסוף מדובר בספורט תחרותי ביותר וכדי לזכות בסופרבול צריך לשלם.
השאלה היא האם משלמים לאנשים הנכונים.
המשותף לכל הקוורטרבקים שהוזכרו למעלה הוא שאחרי שישה מחזורי ליגה, לאף אחת מהקבוצות שלהם - אריזונה (מארי), דנבר (ווילסון), גרין ביי (רוג'רס) וקליבלנד (ווטסון, שעדיין לא ראה דשא העונה) אין מאזן חיובי. עוד מן המשותף לכולן: הן משחקות פוטבול איום ונורא, מה שמעלה לא מעט תהיות לגבי הבחירות של המנהלים. סיאטל, שהעבירה את ווילסון בטרייד לדנבר במהלך הקיץ, צפויה לשלם לג'ינו סמית', קוורטרבק עם 40 פתיחות בעשר שנות משחק בליגה, 3.5 מיליון דולר העונה כולל בונוסים, סכום הגיוני לכל הדעות. כעת יש כבר שיח על הארכת חוזהו. הסכום המדובר: 10-15 מיליון דולר לעונה. לא שפוי? אולי, אבל זה השוק.
מארי הוא העתיד של אריזונה ועדיין מוקדם לשפוט את הצלחתו בלי קשר לתוצאות של הקרדינלס העונה, ווטסון עדיין לא שיחק בקליבלנד, ולמרות הבעייתיות בהחתמה ובהשעיה שלו הוא עדיין כישרון עצום. הטרייד על ווילסון היה שגוי ומופרך מכל כך הרבה בחינות. מילא להשקיע בקוורטרבק מבוגר שכבר הפך לפנים של המועדון, כפי שעשתה גרין ביי עם רוג'רס - לקחת שחקן בן 36 שהקריירה שלו בדעיכה, למשכן תמורתו שני דראפטים רצופים, כשההתאמה שלו לשיטה מוטלת בספק ולתת לו חוזה רב שנתי כל כך גבוה - ובכן, אין סעיף בספר שהברונקוס לא כשלו בו. את המחיר הכבד הם צפויים להמשיך לשלם הרבה לאחר שתסתיים העונה הזאת.
נשארנו עם רוג'רס. בשנים האחרונות היחסים של הקוורטרבק עם הפאקרס היו מתוחים. הוא דיבר על טרייד ואפילו על פרישה, במועדון עדיין זכרו את טראומת ברט פארב ולבסוף נשברו. החוזה של רוג'רס עצום, בוודאי ביחס לגילו המתקדם (בדצמבר ימלאו לו 39), אבל בוויסקונסין פשוט לא ראו אופציה אחרת והחליטו לסגור את הבור שנפתח לרווחה ביחסים בין הצדדים בקיצים האחרונים.
הבעיה היא שממש באותו זמן שרוג'רס והפאקרס עשו שלום בית, דוואנטה אדאמס דרש לעזוב והמריא ללאס וגאס. רוג'רס נשאר בלי הנשק הכבד בהתקפה שלו והתוצאות בהתאם. הפאקרס נראים רע. הם הפסידו לשתי הקבוצות מניו יורק, לג'איינטס בלונדון ולג'טס בבית, ולא היו רחוקים מהפסד בית גם לניו אינגלנד, שברוב שלבי המשחק הונהגה על ידי הקוורטרבק השלישי בסגל.
הפרשן סטיבן איי סמית' האשים השבוע את רוג'רס בכך ש"לא עשה מספיק כדי להשאיר את אחד התופסים הטובים בליגה במועדון", ובין אם הוא צודק או לא, העובדות בשטח מדברות. רוג'רס מסר ל-1,403 יארד, קצב של 3,975 יארד (העונה המלאה האחרונה שלו שבה ירד מ-4,000 יארד - 2015) ותשעה טאצ'דאונים, ממוצע של טאצ'דאון וחצי למשחק ו-25 טאצ'דאונים לעונה. אגב, המספרים מזכירים את אלה של 2019, אותה סיימה גרין ביי במאזן 3:13, אבל זו הייתה אנומליה - העונות הטובות של הקוורטרבק התאפיינו ביותר מ-35 מסירות לאנדזון.
גרין ביי בפיגור שני משחקים ממינסוטה ב-NFC צפון, על פניו לא גדול מדי, במיוחד לאור העובדה ששתי הקבוצות צפויות להיפגש בלמבו במחזור הלפני אחרון, אבל לפניה חודש קשה במיוחד, עם משחקים בבפאלו, נגד דאלאס, טנסי ובפילדלפיה. משהו יהיה חייב להשתנות בלמבו פילד, או שהשליש הראשון בחוזה של 150 מיליון דולר יישטף בתהומות הנשייה.
אפשר היה לראות מה מצאו ראשי ניו יורק ג'איינטס בבריאן דייבול לפני שהפכו אותו למאמן. אחרי הכול, הוא האיש שתחתיו, כמתאם ההתקפה של בפאלו, ג'וש אלן הפך לאחד הקוורטרבקים המובילים ב-NFL.
העניין הוא שדייבול נתפס כעוד אחד שיעלה ויירד מרכבת הכישלונות של מאמני הג'איינטס. האפשרות שדווקא הוא יוציא את המועדון הזה מהפאנק שנקלע אליו - חמש עונות רצופות של מאזן שלילי, באף אחת מהן לא יותר משישה ניצחונות - נראתה קלושה, במיוחד כשהקוורטרבק שלו, כמו בשלוש העונות הקודמות, הוא דניאל ג'ונס שלא הראה שהוא יכול להיות הפנים של המועדון.
אז מה קרה שם? איך זה שפתאום הג'איינטס על מאזן 1:5, הפתיחה הטובה ביותר שלהם מאז 1993, כולל חזרה שנייה ברציפות מפיגור בן עשר נקודות ברבע הרביעי? "הגישה שלו נכונה", העיד הסייפטי ג'וליאן לאב על המאמן שלו, "כשאנחנו מנצחים או מפסידים הוא עקבי. אין אצלו טירוף כשמנצחים או דכדוך כשמפסידים. זו גישה שלא ראיתי פה שנים".
כמובן ש"גישה" היא הסבר פשטני ביותר ודברים עוד יכולים להשתנות. הג'איינטס משחקים באחד הבתים החזקים בליגה. פילדלפיה עדיין בלתי מנוצחת ודאלאס, למרות ההפסד האחרון לאיגלס, עושה קולות של מתחרה רצינית, במיוחד כשהיא עומדת לקבל חזרה את דאק פרסקוט. הלו"ז של הג'איינטס עד תום העונה מאתגר, והוא כולל משחק בדאלאס ושני מפגשים עם האיגלס, אבל נראה שעם הרוח הזאת, האופי שמפגין ג'ונס והיכולת של סקוואן בארקלי למשוך את הקבוצה, תרתי משמע, קדימה, יש סיכוי שהענקים מניו יורק לא אמרו את המילה האחרונה.
הניצחון של ניו יורק ג'טס בקליבלנד במחזור השני היה מקרי לחלוטין וגם זה שהושג בפיטסבורג במחזור הרביעי שפע במזל, אבל אלה שהגיעו לאחר מכן, על מיאמי וגרין ביי, כבר לא היו מוטלים בספק. כך, פתאום, הסילונים מוצאים את עצמם עם כמות ניצחונות שווה לזו שהשיגו בכל העונה שעברה.
מנין נובע סיפור ההצלחה הפתאומי של הג'טס? על פי אלברט בריר מספורטס אילוסטרייטד, מדובר בטיפ קטן שסובב את ימי האימון של רקס ריאן. ריאן שימש מתאם ההגנה של בולטימור עד סיום עונת 2008 ולאחר מכן מונה למאמן הג'טס. במהלך העונה שעברה הרבה לרטש את המאמן הנוכחי רוברט סאלה. באחד העימותים ביניהם סיפר ריאן לסאלה שמה ששינה בזמנו את הקבוצה והפך אותה למנצחת היה החיזוק שהביא איתו מהרייבנס - בארט סקוט וג'ים לאונרד. השניים, במיוחד סקוט, שינו מקצה לקצה את ההגנה של הג'טס ואיתם הקבוצה הגיעה פעמיים לגמר ה-AFC. סאלה הקשיב, הפנים ולקח מסן פרנסיסקו שלושה שחקנים שתפקדו תחתיו, קוון אלכסנדר, לייקן טומלינסון ודי ג'יי ריד. האם הם שחקני ההגנה הכי משמעותיים במועדון? לא, אבל בינתיים נראה שהג'טס מקבלים את האופי של סן פרנסיסקו של סאלה, איתה הגיע לסופרבול ב-2019.
הסיפור הזה בהחלט מצייר תמונה רומנטית ואופטימית למדי, אבל מוקדם עדיין לדעת לאן תלך העונה של הג'טס. המקום הראשון ב-AFC מזרח שמור לבפאלו וביל בליצ'יק מוכיח, שוב, שהוא לא פראייר גם כשהכלים שעומדים לרשותו מוגבלים במיוחד. ניו יורק יוצאת לדנבר (היא אנדרדוג בסוכנויות) ולאחר מכן תפגוש פעמיים את ניו אינגלנד כשבתווך תשחק מול בפאלו. ההצלחה שלה מוטלת כרגע בספק גדול יותר מזו של היריבה העירונית, אבל סאלה והג'טס מתמודדים עם הספק מדי שבוע. כרגע הם עומדים יפה במשימה.