מחר בלילה, אחרי צאת יום הכיפורים, כשיעל ופיני לוי ילכו לישון בביתם בראשון לציון, היא תאמר לו את המשפט הקבוע שהיא נוהגת להגיד בתאריך הזה. "היא תמיד אומרת 'בלילה הזה נרדמת, וראיתי אותך רק אחרי חודש'", מספר כדורסלן העבר.
שש שנים חלפו מאז אותו מוצאי הצום, שבו השתנו חייו של לוי. "סיימתי להתקלח, התארגנתי, באתי למיטה ופשוט נפלתי עליה. עוד הספקתי ללחוש ליעל 'אמבולנס'. חשתי משהו בעורף, כאילו ירד השאלטר וכל האורות נכבו, לא הרגשתי את הגוף ורק העיניים עוד נשארו קצת פקוחות", הוא משחזר.
לוי לקה אז באירוע מוחי, ובמשך שבועות ארוכים היה מורדם ומונשם, והוגדר צמח. הרופאים לא נתנו לו סיכוי. גם מי שהאמין שאולי ישרוד, היה משוכנע שיישאר משותק בכל גופו. הוא סיפר ששמע את הרופאים מדברים עם אשתו על תרומת איברים. היא סירבה. "אח של אשתי בא מארה"ב, וראיתי אותו. זה כאילו הנפש שלי התנתקה מהגוף והייתה שם. אחרי שהתעוררתי, שאלתי את יעל, 'אחיך היה פה?', והיא לא הבינה מאיפה אני יודע".
פיני לוי, בן 51, 2.03 מ', שיחק במשך 17 עונות בליגה הבכירה והגיע גם לנבחרת ישראל. הוא גדל בהפועל ירושלים והופיע תשע שנים במדיה. בין לבין עבר עם עדי גורדון להפועל חולון של נחום מנבר, חזר למלחה - דילג למכבי קריית מוצקין וסיים את הקריירה אחרי שש שנים במכבי ראשון לציון. הוא קלע 1,324 נקודות בליגה, וזכה עם ירושלים בשני גביעי המדינה הראשונים שלה ב-1996 וב-1997.
לוי נותר משותק ביד שמאל ובאופן חלקי גם ברגל שמאל. "את היד אני לא מרגיש בכלל, ואני הולך בצליעה. לא יכול לבעוט בכדור", הוא מספר. "כשאני הולך בבוקר לבית הכנסת, אני צריך שיעזרו לי להניח תפילין". ובכל זאת, הוא מעיד, "אני מרגיש היום שאני בגן עדן".
ליעל ולפיני שלוש בנות - רוני (15), עדי (12) והילה (8). את הריאיון קיימנו השבוע בזמן שהמתין שבתו האמצעית תסיים אימון כדורסל באליצור חולון. היא הולכת בדרך של אביה. עבורו, עצם העובדה שהוא יכול להסיע את בנותיו לבתי הספר ולחוגים, "ואני מקפיד לעשות את זה בכל יום" כפי שהוא מעיד, אינה מובנת מאליה.
"יש לי משפחה שאוהבת ומקבלת אותי ותומכת בי. דיברנו על זה עם הבנות, תיקשרנו, ולא התייחסנו למה שיש לי בתור נכות. אשתי היא אשת חיל. היא אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. ראיתי בנות זוג של אנשים בבתי חולים, שברחו אחרי כמה ימים, והיא באה וסעדה אותי ודאגה לי. היא טיפלה לבד בבנות, וכשהשתחררתי, טיפלה בי כמו עוד ילד.
"קיבלתי הזדמנות שנייה. לפני האירוע עבדתי בשלוש עבודות, הייתי בלחץ, העמסתי על עצמי יותר מדי, וזאת הייתה אזהרה. הגוף אמר לי 'עד כאן'. מאז אני לא עובד. בעצם, עובד בלהיות בבית. למדתי שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים. אני, שגדלתי בשכונת התקווה ובאתי ממשפחה הרוסה, מבין את זה. זאת אולי התובנה המרכזית שלי ממה שקרה. בלי זה, לא הייתי שם לב לדברים החשובים באמת".
אחרי שהתעורר מהתרדמת, הוא היה בשיקום ממושך, ורק כשנה לאחר האירוע פגש את בנותיו וחזר הביתה. "אתה נמצא בתוך הדבר הזה המון זמן, והופך לשורד. סביבי היו זקנים ואנשים שנפגעו בתאונות דרכים. אתה שומע צעקות בלילה, זה מקום לא קל להיות בו. היה קשה מאוד, אבל שמרה עליי התקווה שיום אחד אצליח להשתקם ולחזור לחיים שלי".
- איך ספורטאי שמקדש את גופו מתמודד עם הפיכה לאדם בעל מוגבלויות כאלה ואחרות?
"זה היה מפחיד לאללה, שאשאר בכיסא גלגלים, לא אהיה עצמאי ואמצא את עצמי תלוי באנשים אחרים. כשבאתי הביתה, כבר לא הייתי פיני החזק ואבא התומך, והייתי במשבר. אבל לאט לאט השתחררתי מזה. גם היום, אני לא יכול להתלבש לבד, ואני כל הזמן לוקח כדורים, אבל המצב שלי השתפר מאוד. אנשים לא מאמינים כשהם רואים אותי ביחס למקום שבו הייתי".
לוי, שתמיד היה מסורתי, התקרב לדת מאז השיקום. "אנחנו עושים קידוש בשבת, אני הולך לבית הכנסת ומניח תפילין בכל בוקר, שומע שיעורי תורה ונהנה. דרך המחשבה שלי השתנתה, ואני מסתכל על הדברים בצורה אחרת. הדת עזרה לי לצאת מהמשברים שחוויתי, ואני בתהליך של חזרה בתשובה. אני מרגיש שאני נמצא במקום שנכון לי להיות בו".
ב-2017 קיימו שתי קבוצותיו המרכזיות טקסי הוקרה לכבודו. "זה כיף שחשבו עליי ושהעריכו אותי", הוא מודה. אף שהוא מתגורר עד היום בראשון לציון, קשה שלא להבחין שאהבתו האמיתית עדיין נתונה לירושלים, למרות שהוא לא חוסך ממנה ביקורת.
"הפועל ירושלים לא הולכת לכיוונים נכונים", פוסק לוי. "למה להשקיע בנוער, אם גם ככה מביאים שחקנים אחרים על חשבונם ומשלמים להם כסף? איך ויתרו אצלנו על שחקנים כמו רפי מנקו ואדם אריאל?".
- כששיחקת בירושלים, הרגשת שיש לך את הגיבוי המוחלט הזה כשחקן בית?
"זה קרה בהתקדמות, תוך כדי תזוזה. היה זר בשם אורלנדו פיליפס, שדיבר לא יפה על המאמן יורם חרוש באחד המקומונים בירושלים, וביום שני הוא כבר היה על המטוס. התחלתי לשחק, לא היה מי שיחליף אותי, והרגשתי טוב"... הסיטואציה הזאת הובילה את לוי לעונת השיא בקריירה: ב-1993/94 הוא קלע 10.2 נקודות וקטף 5.5 ריבאונדים למשחק בליגה הסדירה, בעוד בפלייאוף הגיע ל-11.4 נקודות ופגע ב-46.7 אחוזים לשלוש.
- הפכת לסמל בירושלים, אבל עזבת בדרך לחולון.
"דני קליין לא מסוגל לסלוח לי על המעבר הזה, למרות שחזרתי אחרי שנה לירושלים. גם לטקס שהפועל קיימה לכבודי הוא לא הגיע, וזה העיב על השמחה שלי. הקבוצה חייבת לי כספים עד היום, ובשנים ההן היא נכנסה לפירוק ולא היה לי ביטחון כלכלי".
- נותרת בקשר עם שחקנים מהימים ההם?
"פפי תורג'מן הוא החבר הכי טוב שהכרתי במגרש. חבר לכל החיים. שיחקנו יחד בנוער, לקחנו יחד את אליפות בתי הספר. כשעוד הייתי מחובר למכשירים, הוא בא לבקר אותי ואמר לי: 'אתה חזק, ואתה תשרוד את זה'. לפני כמה שבועות ישבנו לקפה".
- למי אתה מתגעגע מהכדורסל?
"לעופר רון. הוא גידל אותי בנוער והשקיע המון בי, בפפי וביריב יצקן. הקשר בינינו התנתק, וחבל לי. הלוואי שנצליח לחדש אותו".