בעונה שעברה, כשדין דוד הבקיע את השער הגדול והעניק למכבי חיפה ניצחון ליגה ראשון אי פעם על מכבי תל אביב באצטדיון סמי עופר, דיברו במועדון על סיום התקופה השחורה, אלא ששני המפגשים הבאים - ה-1:1 בבלומפילד עם גול של שרי בתוספת הזמן וה-1:3 למכבי תל אביב דווקא במשחק ההכתרה - הראו שהמשחק ההוא היה לא יותר מסטיית תקן. בסדר, מכבי חיפה ניצחה, אבל השליטה עדיין שייכת ליריבה השנואה.
הניצחון אמש (שבת) כבר הציג תמונה ברורה יותר, ניקה כל סימן שאלה והשליך לפח כל ספק. הפעם זה לא היה מהפך מקרי עם התערבות קוסמית, זה היה ניצחון של קבוצה עדיפה, שלטת, שמסתכלת ליריבה בלבן של העיניים ומכניעה אותה במבט בלבד. מכבי חיפה עשתה אמש למכבי תל אביב את מה שמכבי תל אביב עשתה לה בדיוק לפני שבע שנים, כשהיא עצמה הייתה בעיצומו של קמפיין בליגת האלופות - באה כפייבוריטית, שלטה, התקשתה וסגרה עניין עם שני שערים בדקות הסיום. בארה"ב קוראים לזה סוואגר, יהירות של ווינרים.
נכון ששתי הקבוצות היו צריכות את הנקודות ובלה בלה, אבל עבור האלופה הניצחון הזה היה חשוב במיוחד. אחרי התבוסה הלא צפויה להפועל ירושלים וערב המשחק מול יובנטוס, היא לא יכלה להרשות לעצמה להיקלע לפיגור של 4 נקודות ממכבי תל אביב. מכבי חיפה רצתה יותר, הייתה עדיפה משמעותית במאבקי הקרקע (זכתה ב-58 אחוז מהם) ואיבדה הרבה פחות כדורים בחלק המגרש שלה. 19 פעמים זכו הירוקים בכדור בחצי ההתקפי שלהם. פעם אחת כזאת, כידוע, הכריעה את המשחק.
שחקן המפתח במאבקים היה נטע לביא, שביטל כמעט לחלוטין את הקישור התל אביבי הנסוג. כשלביא חזר אשתקד מפציעה ארוכה הוא לא היה אותו שחקן שראינו בשתי העונות הקודמות, אבל מתחילת העונה הנוכחית הוא מוכיח ששם את התקופה החלשה מאחוריו. אמנם הכניסה של עלי מוחמד היא ששינתה את המשחק והביאה את השער המיוחל, אבל לביא חזר להיות בעל בית אמיתי, ולא רק במשחק הזה. שני קשרים כאלה הם נכס אדיר לקבוצה. נכס גדול יותר הוא מאמן שיודע איך להשתמש בהם.
שנתיים פלוס יש לוולאדן איביץ' במכבי תל אביב, אמש הייתה הפעם הראשונה שבה הוא לא עלה כדי לנצח. תוכנית המשחק שלו הייתה די פשוטה: לא לספוג ולהסתמך על הגנה סולידית, מזל ודניאל פרץ, כשהוא זונח לחלוטין את הרעיון של התקפה מתפקדת. הכול עבד נכון, במיוחד העניין עם פרץ, עד שאנריק סבוריט שיבש את העסק.
איביץ' יודע שהעונה המשימה שלו תהיה הרבה יותר קשה מזו שהייתה בקדנציה הקודמת. הוא מכיר בכך שברק בכר הוא מוח לא פחות גדול ממנו. ייתכן, והדברים נכתבים תוך הסתייגות והכרה בכך שעדיין מדובר באחד המאמנים הטובים שדרכו פה בשני העשורים האחרונים, שהזהירות שלו הפעם הייתה מוגזמת. קשה לדמיין כיצד המשחק היה מסתיים לו עלה עם קישור יצירתי ומהיר יותר ועם יובאנוביץ' במקום ערן זהבי בכשירות חלקית, אבל בסופו של דבר, כשאתה לא משחק כדי לנצח אתה מצמצם את מנעד האפשרויות שלך, והן מסתכמות בתיקו או בהפסד. איביץ' שיחק על תיקו וחזר בלי כלום.
לאחר ההפסד הכואב למכבי חיפה ניצבה הפועל באר שבע בפני שוקת שבורה. התוצאות לא היו מספיק טובות, היכולת לא הייתה מספיק טובה ותוצאה רעה מול הפועל תל אביב הייתה מרחיקה אותה מהמוליכות. באר שבע פיגרה פעמיים במשחק וניצחה. אחר כך הגיע הניצחון הקשה על בני סכנין ואתמול נקלעה הקבוצה לפיגור, לפני שהפכה שוב וצברה עוד שלוש נקודות חשובות.
על החשיבות של רותם חטואל כבר כתבתי לא אחת - מדובר בשחקן קלאץ' מהמעלה הראשונה, אבל שי אליאס הוא הסיפור של המשחק, אחרי שבוע אישי גדול עם הופעת בכורה בנבחרת ושער ניצחון יקר בנתניה.
גם בשנה שעברה באר שבע גילתה אופי ואפילו הוליכה את הטבלה לאורך רוב הסיבוב הראשון, אבל אז שחקני ההכרעה שלה היו בעיקר הגנתיים. השנה היא מציגה יותר נשקים התקפיים - פעם אנסה, פעם חמד, פעם (בעצם, יותר מפעם) חטואל ועכשיו גם אליאס, שקיבל הזדמנות להשתחרר מהבינוניות של הפועל תל אביב ובינתיים לוקח אותה בשתי הידיים.
האם ככה נראית מועמדת לאליפות? לא ברור, אבל עם שני משחקים קרובים בבית נגד הפועל חיפה ונס ציונה ומשחק חוץ מול הפועל ירושלים, באר שבע אמורה להמשיך במחזורים הקרובים לשבת על הזנב של מכבי חיפה ומכבי תל אביב.
אליניב ברדה ובני לם מונו בשנה שעברה בנסיבות שונות - ברדה החליף את רוני לוי כדי להשאיר להפועל באר שבע סיכוי לאליפות, לם לאחר פתיחת עונה איומה תחת ריימונד אטפלד - אבל יש להם הרבה מן המשותף. למשל, היותם דמויות נערצות שגדלו במועדון ומעוררות הזדהות עם הקהל. שניהם גם שינו את פני הקבוצות שלהם וזכו למחמאות מוצדקות, ושניהם ידעו שאחרי ההצלחה כמחליפים תגיע העונה שבה יצטרכו להוכיח את עצמם שוב. כפי שהוכח אין ספור פעמים בעבר, יש הבדל גדול בין הגעה כמחליף ושימוש בחומר הקיים לבנייה מהיסודות.
ברדה עומד, בינתיים, בציפיות. לם הרבה פחות. מכבי נתניה פתחה את העונה מאותה נקודה שבה סיימה - עם ניצחון 1:4 על בית"ר ירושלים ומאז כלום. אחרי שישה משחקים לקבוצה של לם יש חמש נקודות, שתיים בלבד מהקו האדום. לשם השוואה, בעונת 20/21 היו לה עשר נקודות אחרי שישה מחזורים, ב-2019/20 היו לה שש נקודות, ב-2018/19 ארבע נקודות וב-2017/18 צברה 11 נקודות. זו לא הפתיחה הכי גרועה של נתניה בעונות האחרונות, אבל אחרי שהייתה הלהיט של הליגה אשתקד היא חזרה לפלרטט עם הבינוניות.
לם ונתניה חייבים שינוי. הם צריכים שוב את איגור זלאטנוביץ' של שני המחזורים הראשונים, את החשק של עדן קארצב ובעיקר את האופי שהלך לאיבוד. לא יכול להיות שקבוצה שמכוונת לפלייאוף העליון לא תבקיע שער שדה אחד במשך ארבעה מחזורים רצופים. ללם עדיין יש אשראי רחב, אבל תוצאה לא טובה מול נס ציונה באצטדיון שלמה ביטוח בשבת עלולה להעלות במועדון הרבה ספקות לגביו.
בטן הטבלה מלאה באיקסים. שישה מחזורים חלפו, ולהפועל חיפה, קרית שמונה והפועל חדרה יש כבר ארבע תוצאות תיקו, למ.ס. אשדוד שלוש. בעוד השלוש האחרות נתפסות כאכזבה, בחדרה אני, לפחות, בוחר לראות שוב הפתעה נעימה.
ארבע עונות מבלה חדרה בליגת העל, מתנהלת בתקציב זעום ומקוששת מושאלים כדרכן של קבוצות קטנות. בארבע העונות הללו היא הפכה את עצמה למועדון סולידי שמוציא מעצמו את המיטב. נכון שלא תמיד ההתנהלות שלה מקובלת (בשנה שעברה נראה היה שבשל קשיים תקציביים עושים שם הכול כדי לחמוק מהפלייאוף העליון), אבל כשסוקרים את שאר קבוצות הליגה, חדרה הפכה לכוח בדרג הבינוני, ניכר שנבנתה שם מערכת שמכירה במגבלות שלה ומוציאה מעצמה הרבה יותר מקבוצות מבוססות יותר כמו אשדוד והפועל חיפה.