ראש הממשלה יאיר לפיד אמר בנאומו המרשים באו"ם ביום חמישי, שהוא תומך בשתי מדינות לשני עמים. עוד לפני שסיים את הנאום (וגם אחרי), ראש הממשלה לפיד ספג ביקורת נוקבת מהימין. ההצהרה של לפיד העסיקה (ועוד תעסיק) את התקשורת זמן רב (לפחות עד הבחירות). האמת, אני ממש לא מבין על מה כל המהומה. נבחרת ישראל מתכוננת לאחד המשחקים הגורליים ביותר שלה, והמדינה הקטנה שלנו כבר התחלקה לשתי מדינות לשני עמים. אלה שבעד זימונו של עומר אצילי לנבחרת, ואלה שנגד, אלה שתמכו בהחלטה למנוע מערן זהבי להיות בחדר לבד במלון הנבחרת, ואלה שהתנגדו ותקפו בלי הפסקה. החלוקה היתה ברורה: מדינה אחת אוהדי מכבי חיפה, מדינה שנייה אוהדי מכבי תל אביב. גם כאן, כמו בפוליטיקה, לכל צד היה צבא של עיתונאים, מגישים, פרשנים, יחצ"נים ומובילי דעה. רק המילים ימין ושמאל התחלפו למכבי חיפה ומכבי תל אביב.
במשחק נגד אלבניה יהיו 28,000 צופים, מרביתם אוהדי מכבי חיפה ומכבי תל אביב. לכאורה כולם ממדינה אחת, אבל למעשה שני המחנות, נתנו תחושה שהם באים משתי מדינות. באופן גורף, אוהדי מכבי חיפה תמכו בזימונו של אצילי וחגגו עם המשבר עם זהבי, ואוהדי מכבי תל אביב נהגו בדיוק להיפך. דווקא באחת התקופות הטובות ביותר של הנבחרת הלאומית, קהל האוהדים של הנבחרת (אם יש עוד דבר כזה), הפך לקהל של שחקנים. שחקנים שמשחקים בקבוצה שלהם, ואלה המשחקים אצל היריבה המושבעת.
יוסי בניון ספג קללות מאוהדי מכבי חיפה במשחק הנבחרת נגד אלבניה, ערן זהבי ספג קללות מאוהדי מכבי חיפה, באותו משחק מפורסם בו זרק את סרט הקפטן. שחקני נבחרת ספגו בעבר קללות מאוהדים של קבוצה יריבה (משה סיני, שמעון גרשון למשל), אבל המציאות לאחרונה בנוגע ליריבות בין האוהדים במשחקי הנבחרת, כבר לא מתחילה במגרש, אלא הרבה לפני. והתקשורת, כרגיל, שופכת שמן למדורה ומציתה את האש. והכל מתחיל ונגמר על פי אהדתו האישית של כל אחד מהם. לא לנבחרת, לקבוצה כמובן.
מאחר ושתיים מאריות הכדורגל, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, מזמן כבר לא בליגה של הגדולות, היריבות היא חזרה להיות בין אוהדי מכבי חיפה למכבי תל אביב. ולהיפך. היריבות והשנאה של אוהדים לשחקנים יריבים לגיטימית, גם במשחקי נבחרת, אבל בנבחרת, עליהם להציב גבולות. התחושה של שחקנים בנבחרת, אלה המייצגים את מכבי חיפה ומכבי תל אביב, שהקהל ביציעים (לא כולו) לא רוצה בהצלחת הנבחרת אם למשל שחקן היריבה יהיה זה שיבקיע את שער הניצחון.
אחת המטרות הראשונות של יוסי בניון ואלון חזן היתה להחזיר את הנבחרת לעם. בשיחות שהם ניהלו לפני המינוי ואחרי המינוי של חזן למאמן, הם הדגישו את החשיבות בהחזרת האוהדים ליציעים, ובעיקר בהחזרת האמון לאוהדים. מבחינה מקצועית בניון וחזן הם סיפור הצלחה (בינתיים), אבל בנוגע לעניין האוהדים, הסיפור אבוד, במיוחד משום שמרבית הזימונים לנבחרת הם של שחקנים ממכבי חיפה ומכבי תל אביב. כל אחד מהאוהדים בא עם הכיוון שלו, התפיסה שלו, האהבה שלו, ובעיקר השנאה שלו לשחקני היריבה. בעיקר לכוכבים.
המזל הגדול של בניון וחזן הוא שהשנאה הזו של האוהדים לשחקני היריבה השנואה עליהם, לא מחלחלת לשחקנים. אצל השחקנים בנבחרת לא קיימת שנאה, גם לא יריבות אישית. יריבות ספורטיבית יש, וטוב שכך, אבל בנבחרת ישראל אין תשתית של מחנות המבוססים על שנאה בגלל היותם יריבים בליגה. יהיה מעניין לראות כיצד יקבלו אוהדי מכבי תל אביב את אצילי: האם העובדה שהוא, בניגוד לכוכבים אחרים שנזרקו מהקבוצה שלהם ולא נטשו אותה לטובת היריבה המושבעת, תסייע לו מול אוהדי מכבי תל אביב? יהיה מעניין לראות.
הקרב ביציעים יהיה מסקרן לא פחות מהמשחק על כר הדשא. המשחק נגד אלבניה יכול לחרוץ את גורלנו בנוגע לעלייה ליורו, אבל במובנים אחרים, המאבק על חלוקת המדינה כבר הוכרע. יש לנו שתי מדינות לשני עמים, את החלוקה הזו כבר אף אחד לא יכול לעצור. היא עובדה מוגמרת. כואבת, אבל אין ממנה דרך חזרה.
ויש גם משחק. אחרי שפסטיבל ערן זהבי הסתיים (לפחות בינתיים), יוסי בניון ואלון חזן עשו הכל כדי להחזיר את השחקנים לדבר האמיתי - ניצחון על אלבניה. השניים לא הזכירו את פרשת קפטן הנבחרת לשעבר, אבל באסיפות ובשיחות עם השחקנים, חזן דרש מהם להתעלם מרעשי רקע ולהתרכז רק במשחק. כך גם עשה בניון. שניהם יודעים כי עלייה לפלייאוף תשכיח את פרשת זהבי והחדר, בעוד הפסד לאלבניה יחזיר את הסערה התקשורתית ובניון יספוג את עיקר האש.
את ההחלטה למנוע מערן זהבי להיות בחדר לבד במלון קיבל חזן ולא בניון. המנהל המקצועי רק גיבה באופן גורף את המאמן. הרי בשיחה שקיימו חזן וזהבי בבית הנבחרות בשפיים, הציג זהבי את דרישתו להיות בחדר לבד ובאותו מעמד חזן כבר השיב בשלילה. בניון לא נכח בפגישה. את ההחלטה קיבל המאמן, אולם בתקשורת הוצגה תמונה שהמנהל המקצועי הוא זה שהכריע. בניון נגד זהבי מעורר סערה תקשורתית גדולה יותר, הרבה יותר מחזן נגד זהבי. זה מוכר יותר, זה מביא יותר רייטינג, זה מאוד עסיסי. למרות כל הניסיונות מצד מתווכים, עסקנים, בעלי קבוצות, בעלי עסקים ועיתונאים (איך לא), חזן דחה על הסף כל הצעת פשרה שעלתה (וטוב שכך), ובניון המשיך ונתן גיבוי למאמן שהוא עצמו מינה.
צריך להכיר היטב את אלון חזן כדי להבין שלא היה שום סיכוי לפשרה בסוגיית זהבי והחדר. מינויו למאמן הנבחרת לא היה צפוי. הוא הרי לא היה הבא בתור, על פי הנוהל הקבוע בהתאחדות - הוא לא זכה באליפות, גם לא בגביע המדינה, הוא אפילו לא הוביל קבוצה לליגה האירופית. המינוי של חזן הפתיע רבים, אבל הוא לא עורר סערה ואפילו התקבל בחיוב בקרב רבים בעולם הכדורגל. בדרך פלא, גם בקרב מרבית העיתונאים והפרשנים. חזן לא היה הבא תור, אבל הוא המינוי היחידי של אחד שצמח מלמטה. בכל הנבחרות.
השילוב של אחד שצמח בשכונה באשדוד, יחד עם הניסיון שצבר שנים רבות באימון נבחרות צעירות, סייעו לו לא לסטות מהעקרונות שלו, להתמיד בקו אותו הנחה את עצמו. בעולם של ימינו בו הסטיגמות משחקות תפקיד מרכזי, קשה לאלון חזן לשכנע את התקשורת ואת חובבי הספורט שהוא בעל הבית של הנבחרת בתחום המקצועי. התחושה של רבים (בעיקר אחרי פרשת זהבי), היא שבניון הוא לא רק מנהל מקצועי, אלא בפועל גם המאמן הראשי של הנבחרת. כאשר כל אולפני הטלוויזיה והרדיו מנהלים דיונים בלי הפסקה סביב "ההחלטה" של בניון למנוע מזהבי להיות בחדר לבד, ובעצם משדרים לכולם שבניון לא רוצה את זהבי בנבחרת, הם משדרים שהסמכות המקצועית בנבחרת היא בכלל לא המאמן חזן.
צריך לא רק להכיר את אישיותו של חזן, אלא גם לדעת פרטים משמעותיים שהתרחשו מאחורי הקלעים בשבועות האחרונים. את ההחלטה לזמן את עומר אצילי קיבל חזן לבד. הוא ידע בדיוק מה דעתו של יו"ר ההתאחדות אורן חסון. הוא ידע היטב מה הזימון של אצילי יעשה. חזן עידכן את יו"ר ההתאחדות על ההחלטה שקיבל בנוגע לאצילי. אם זה היה תלוי בחסון, כוכב מכבי חיפה לא היה מקבל זימון.
המאמן הלאומי ידע שהוא מקים עליו לא רק את תקשורת הספורט, אלא גם ערימה של פוליטיקאים ועמותות שונות. אבל חזן הלך עם ההחלטה המקצועית שלו עד הסוף. במשך כמה שבועות ידע המאמן שהוא יזמן את אצילי. הוא היה תחת מסע לחצים כבד שלא לזמן את כוכב מכבי חיפה, זה שחתום על שתי אליפויות בשנתיים האחרונות, זה שנמצא בכושר הכי טוב בכדורגל הישראלי. קשה לראות מאמן אחר (גם ותיק ובעל תארים רבים) שלא היה מרים ידיים, אבל חזן היה נחוש והלך עם האמת שלו. העובדה שיו"ר ההתאחדות והמנהל המקצועי של הנבחרת לא מתלהבים מההחלטה, לא גרמה לו לשנות את דעתו.
גם את ההחלטה למנוע מזהבי לקבל חדר לבד במלון, חזן קיבל בידיעה שהדבר לא ימצא חין בעיני אורן חסון. אני מכיר הרבה מאמנים בכירים עם תדמית של גרמנים שלא היו מזמנים את אצילי לנבחרת, וגם לא היו מונעים מזהבי לישון לבד. אפשר להסכים עם ההחלטות של חזן, ואפשר שלא. אבל אי אפשר שלא להעריך את היכולת שלו להתעלם מרעשי רקע, מדעתם של הממונים עליו, ובעיקר להתעלם מהצונאמי שיהיה בעקבות החלטתו.
נבחרת ישראל ראויה למאמן שלא עושה חשבון לאף אחד. גם לא לתקשורת. הגיע הזמן. במשך שנים סיקרתי מקרוב את הנבחרת. הייתי בעשרות מסעות עם הנבחרת, גם במלון הנבחרת, גם בערב משחק. ראיתי מקרוב את מאמן לאומי כזה או אחר משקיע הרבה מחשבה במה יגיד פרשן כלשהו באולפן על המערך, על ההרכב, ועל השד יודע מה. לא מעט מאמני נבחרת התחשבו בהלך הרוח שהיה בתקשורת. אלי גוטמן, למשל, נבהל מהעליהום שעשו עליו בתקשורת אחרי התבוסה ברוסיה והחליף כעבור 3 ימים לא פחות משישה שחקנים בהרכב הראשון. ויש עוד רבה דוגמאות מביכות. גם בנוגע לזימונים. אלון חזן הוא מאמן הנבחרת היחידי שלא מתלונן על ביקורת שהוא סופג בתקשורת. הוא מעולם לא ישתף שחקנים, עסקנים, אפילו לא את אנשי ההתאחדות בנוגע לביקורת עליו. גם לא זו שספג לאחרונה בנוגע לאצילי וזהבי. חזן מכבד את העיתונאים, מפגין סבלנות כלפיהם, אבל הוא לא סופר אף אחד. הוא לא מפחד מאף אחד, ואין סיכוי שיהיה מעורב בשערורייה כלשהי, גם לא בהדלפה כלשהי לתקשורת, למשל בזימונים לנבחרת והרכבים.
חזן בא מהבית עם תפיסת עולם ברורה - "לך עם האמת שלך, אל תתפשר, אל תנסה אף פעם לרצות מישהו, ולא משנה מי המישהו הזה וכמה הוא חשוב", נהג לומר חזן כבר בתחילת דרכו כמאמן. העובדה שהוא לא היה מאמן שסומן לתפקיד, העובדה שיש מעליו מנהל מקצועי, זה שבחר בו לתפקיד, לא גרמה לחזן לשנות את אישיותו, גם לא לעגל פינות. בניגוד לתקופה בה וילי רוטנשטיינר התערב לאנדי הרצוג המאמן, מהזימונים לנבחרת ועד לחילופים שבוצעו במשחק, בניון נותן הרבה כבוד לחזן, ומקבל כבוד בחזרה. שיתוף הפעולה ביניהם כולל התייעצות של חזן בבניון בנוגע לזימונים, הכנה למשחק ועוד. הם מדברים הרבה, ועל הכל. אבל בניון מכבד את ההחלטות של חזן ולא כופה עליו דבר. המנהל המקצועי לא חיפש עוזר מאמן. הוא לא חיפש פודל. הוא רצה איש מקצוע עם עמוד שדרה. ודאי רבים ירימו גבה, אבל זו המציאות.
ומשפט אחרון לגבי זהבי. מסקרן אותי מאוד לדעת האם כוכב מכבי תל אביב יחזיק לנבחרת אצבעות. זהבי הוא לא ברקוביץ' (או שכן), יהיה מעניין לראות את התגובה שלו בבית מול הטלוויזיה אחרי גול של ישראל. החלוץ הוותיק טעה בהחלטה שקיבל, אבל עם המזל שיש לו, הוא עוד ישוב לנבחרת למשחקי הפלייאוף (הלוואי שנגיע), והוא גם יכבוש את שער העלייה של ישראל ליורו. אם זה יקרה, אז כל הפסטיבל שהתרחש סביב החדר במלון, היה שווה. שווה לסרט עוצר נשימה עם רייטינג בשמיים. אל אל ישראל.