את הטור הראשון לעונת 2022/23 נפתח עם קביעה "חיובית": זה היה קיץ מגעיל. ההתנהלות הבעייתית של המוסדות השולטים בכדורגל הישראלי הביאה אותנו לרמות חדשות של בחילה. גם ההצגות של מכבי חיפה באירופה לא הפחיתו את הטעם הרע, נהפוך הוא - הן רק העצימו אותו עם תיקון החוקה המביש, תיקון שבהחלט היה צריך להתבצע אבל הדרך אליו הייתה עקומה, כמיטב המסורת ועיגול הפינות של תרבות ה"סמוך".
זה היה קיץ מגעיל שבו כיכבו הפגנות של אוהדים, חוקים פופוליסטיים נגד אלימות ועוד סגירת תיק של מח"ש אחרי אלימות שוטרים נגד אוהדים. וכמובן, הייתה בית"ר ירושלים שהדיונים בעניינה לא הפסיקו להעניק את התחושה ש"אם זו הייתה קבוצה אחרת היא כבר מזמן הייתה יורדת".
זה היה קיץ מגעיל - וטוב שהגיע סופסוף מחזור הפתיחה לעונת 2022/23, שבאחת כיסה את כל עוגמת הנפש הזאת באקשן אמיתי. אנחנו עדיין צפויים לחוויות מרנינות של עסקנות, כיפוף חוקים, זלזול באינטליגנציה של הצופה והפקרת זכויות השחקנים, אבל לפחות עכשיו נלווה לכל זה קצת כדורגל.
עונת כדורגל היא ריצת מרתון. בין 33 ל-36 משחקים יקיימו הקבוצות במסגרת הליגה בלבד, והן יצטרכו לדעת לחלק עומסים ולעמוד במטרות שהציבו לעצמן. אחת מרצות המרתון האלה היא בית"ר ירושלים, רק שאיתה יש בעיה אחת: היא פספסה את האוטובוס שהביא את שאר המתחרות אל קו הזינוק, והייתה צריכה לרוץ כבר 10 ק"מ רק כדי להגיע לתחילת המרוץ. רוצה לומר, בית"ר הייתה כל כך שקועה בניסיונות ההישרדות, שלפתיחת העונה היא התייצבה כשהיא מותשת לחלוטין.
קחו כדוגמה את מקס גרצ'קין. לא משחקני העילית של הליגה, אבל מגן סולידי. גרצ'קין נראה בנתניה כאילו הוא לא קשור לענף. נהוג להסביר שספורטאי מקצועני חייב לשכוח מכל מה שקורה מחוץ למגרש, אבל גרצ'קין, שעבר טלטלה אישית לא פשוטה בקיץ עם הבחירה של בית"ר לממש לו את האופציה בחוזה, לא יכול היה לעשות את הסוויץ' בזמן כל כך קצר, בוודאי לא כשההגנה שלו כל כך רעועה מלכתחילה. הוא קרס יחד עם דוד חוג'ה, אור זהבי, חגי גולדנברג ואבישי כהן, ובואו רק נגיד שלא זה ההרכב שיוסי אבוקסיס חלם לעלות איתו למשחק הראשון של העונה.
בני לם אמר לאחר הניצחון של מכבי נתניה ש"היה משחק בינוני שלנו, אני מצפה להרבה יותר". לם לא התכוון לעלוב ביריבה, אבל תכלס ביטא את מה שכל מי שעיניו בראשו יודע: נגד קבוצת כדורגל רצינית יותר יהיה לנתניה הרבה יותר קשה. בית"ר ירושלים כרגע היא לא קבוצת כדורגל רצינית. השאלה היא מתי כן תהיה.
הסיפור של גיל יצחק הוא סיפורם של חלוצים רבים ששיחקו בליגות הישראליות. למעלה מעשור השחקן הזה נמצא בשולי נוף הכדורגל. הוא נחשב לטאלנט גדול בנוער של בני יהודה, אך מעולם לא הגשים את עצמו בליגת העל. במהלך עונת 2018/19 הגיעה האפיזודה המוזרה בקריירה שלו, כשחתם במכבי חיפה לעונה העוקבת, אבל עוד לפני שהחלה מצא את עצמו בקבוצה ממנה הגיע, הפועל ראשון לציון.
יצחק הוא אחד מאותם שחקנים שקוטלגו כ"סקוררים של הליגה הלאומית", שחקן מספיק טוב כדי להעלות קבוצה לליגת העל, לא מספיק טוב כדי להשתקע שם. מהירות אין לו, ההתמצאות שלו ברחבה סבירה, על הספסל קשה לו לשבת. מנקודת המוצא הזאת הוא הבשיל כדי להיות קילר בליגה השנייה.
את הקרח בקבוצה החדשה שלו מכבי נתניה יצחק שבר במוקדמות הקונפרנס ליג עם שער הנגיחה הנהדר לרשת של בשאקשהיר. אתמול הוא הבקיע את השני שלו במועדון, השער שפתח את מסכת ההבקעות מול בית"ר, מבישול של איגוד זלטאנוביץ'. לאזכור המבשל יש פה משמעות גדולה. יצחק נחת לתוך קבוצה מוכנה שהתשתית לה הונחה כבר בעונה שעברה. זלטאנוביץ', שאשתקד הבקיע 12 שערים, צפוי לרכז את מרבית תשומת הלב של ההגנות היריבות. בתנאים הללו יצחק יכול להגיח ולפרוח. השאלה לגביו היא האם יצליח להתמיד גם כשיפגוש הגנות קשות יותר מזו של בית"ר, ולגלות אופי קשוח יותר מזה שהיה לו בעונותיו הבודדות בליגה הבכירה.
העונה שעברה לא הייתה פשוטה עבור ניר קלינגר. אחרי שהודח מהפועל תל אביב הוא המשיך למכבי פתח תקווה, וגם ממנה פוטר רגע לפני הירידה ללאומית.
עם המטען הזה קלינגר הגיע לעונה הנוכחית. הוא חדור בתחושת "כל העולם נגדי" שליוותה אותו במשך כמעט 40 שנות קריירה ככדורגלן וכמאמן. "בחיי המקצועיים עברתי כל כך הרבה דברים, שממש לא מעניין אותי איך קטלו אותנו בגביע הטוטו", אמר אתמול לאחר הניצחון 0:2 על הפועל תל אביב, "בעוד אני חושב מה להגיד, אני שומר את הזכות להיות צנוע ולכעוס בלב על מי שצריך - על עצמי ועל אחרים".
זהו קלינגר, לטוב ולרע. לטוב, כשהכעס הזה מנותב לניצחונות, לרע כשההישגים פחות טובים. הרבה כדורגל לא היה להפועל חיפה אתמול, אבל הייתה לה נשמה, אותה נשמה שקלינגר רוצה שתהיה לכל שחקן שמתאמן תחתיו. היה לו חשוב לנצח במשחק הפתיחה, ובמיוחד היה לו חשוב לנצח את הפועל תל אביב. אולי אלה רק שלוש נקודות, אבל בחוויה של קלינגר, ניתן לשער, מדובר בהרבה יותר. למוד ניסיון מהעונה החולפת, מיואב כץ ובכלל, הוא יודע שאף פעם לא מוקדם מדי למוד הישרדות.
בצל הפארסה הגדולה שהובילה לדחיית משחקיהן של מכבי חיפה והפועל באר שבע, ניצבה ההחלטה של מכבי תל אביב שלא לבקש את דחיית משחק הפתיחה שלה הערב מול בני ריינה. ייתכן שחלק מהשיקול היה גם פופוליסטי, בבחינת "תראו אותם ותראו אותנו", אבל ההיגיון המקצועי היה נכון. אין סיבה לדחות משחק בית מול יריבה נוחה כל כך על הנייר. אחרי הכול, הלוח יתכווץ כך או אחרת עם המשחק הדחוי.
אבל יש משהו נוסף שעומד בבסיס ההחלטה הזאת. 22 אלף מנויים יש למכבי תל אביב. בלי קשר למשחק מול ניס, שהגיע לאחר יום הדיונים המתיש, במועדון יודעים כמה שהקהל שלהם צמא לראות את הקבוצה. הניצחון על הצרפתים רק הגביר את הרעב. מיטש גולדהאר הגיע לארץ, יש אווירה של טירוף סביב המועדון. האפשרות הייתה לשחק עכשיו או לפתוח את העונה במשחק חוץ מול הפועל חדרה.
התחושה במכבי תל אביב עד לפני המפגש הראשון עם אריס הייתה של ייאוש. הדיבור היה על קיץ לא טוב, על אנמיה מחשבתית, על אימפוטנציה ניהולית. היא נמחתה במשחק אחד. מאז מכבי תל אביב עסוקה בבניית הביטחון. לפחות כרגע, נראה שזה עובד לה. ניצחון על בני ריינה, מובן מאליו ככל שיהיה (היחס בווינר הוא 1.1) יהיה בבחינת עוד לבנה בחומה של ולאדן איביץ'. הוא לא יכול לוותר על הזדמנות כזאת.