כאשר סיימה הכוכב האדום בלגרד בפסגת הבית שלה בליגה האירופית בעונה שעברה, יצא דיאן סטנקוביץ' לריצת אמוק מטורפת. היה זה לילה דרמטי מאוד בבראגה - הסרבים היו בפיגור, ואם התוצאה במשחק המקביל הייתה הולכת לרעתם, הם היו עלולים לרדת למקום השלישי ולהגיד שלום למפעל. במקום זאת, השווה אלכסנדר קטאי בפנדל ל-1:1, מיטיולנד איבדה נקודות מול לודוגורץ בבולגריה והמאמן הצעיר מצא את עצמו במקום הראשון, עם הכרטיס היישר לשמינית הגמר.
אז הוא איבד לגמרי את העשתונות במסגרת החגיגות, והאוהדים אהבו מאוד לראות זאת. היה שם הכל - גם התשוקה העצומה וחסרת המעצורים שלו לכדורגל, וגם האהבה העזה למועדונו. הכוכב האדום, כך אומרים בסרביה, היא החיים. לא פחות מכך. זה נכון במיוחד מבחינת סטנקוביץ' שמזוהה עם המועדון מאז שהוא זוכר את עצמו. כל המשפחה שלו אהדה את הכוכב האדום, הוא התקבל לאקדמיה שלה בנעוריו, היה מביא כדורים במשחקי הבית ואז נסק לגבהים במהירות מסחררת. השחקן הצעיר ביותר בתולדות הכוכב האדום, הכובש הצעיר בתולדותיה וגם הקפטן הצעיר בתולדותיה - כל השיאים האלה שייכים לו. את הסרט הוא קיבל ב-1997, כאשר היה רק בן 19, אך מנהיגותו לא הוטלה בספק. הוא הוביל אחריו שחקנים מנוסים הרבה יותר ממנו.
היו אלה ימים לא פשוטים עבור המועדון. כל הכוכבים שזכו בגביע האלופות ב-1991 עזבו מזמן, מלחמת האזרחים הגדירה את העשור וסטנקוביץ' היווה סוג של נקודת אור בתוך האפלה. הוא היה הנציג הבודד של הקבוצה בהרכב הנבחרת במונדיאל 1998, שם כבש בתיקו 2:2 מול גרמניה והותיר רושם של כוכב על בפוטנציאל בזכות יכולת טכנית גבוהה וסגנון לוחמני במיוחד. בתקשורת הגדירו אותו כאחד הכישרונות הצעירים הטובים ביותר בתבל ושתי הקבוצות מבירת איטליה נלחמו על החתמתו.
רומא כבר סיכמה את הכל, אבל הסרבי העדיף ברגע האחרון ממש את לאציו - ולא הייתה דרך טובה יותר להפוך מיידית לגיבור האולטראס בתכלת. שש שנים גדולות היו לסטנקוביץ' באולימפיקו, הוא זכה במהדורה האחרונה של גביע המחזיקות ב-1999, כיכב בדרך לאליפות ההיסטורית ב-2000 והיה בורג קריטי ביותר במערך עמוס הכוכבים של סוון גוראן אריקסון. הוא היה ונשאר אגדה בלתי נשכחת במועדון, גם אחרי שעבר ב-2004 לאינטר, שם התקבל מיד בזרועות פתוחות.
גם את הנראזורי הוא העדיף על פני היריבה הכי גדולה שלהם - יובנטוס. ממבט ראשון, הייתה זו החלטה קצת משונה, אבל אחרי פרשת קלצ'ופולי השתנה המצב ב-180 מעלות, והסרבי היה חלק מהשושלת הווינרית בסן סירו. את כוח הרצון שלו הוא הוכיח יותר מכל כאשר ז'וזה מוריניו הגיע למועדון והכריז שהוא לא מאמין בו. הגברת הזקנה שוב הביעה עניין בהחתמתו, אבל הקשר הצהיר כי יישאר וייאבק על מקומו - וניצח. הזכייה בטרבל ב-2010 היוותה פרס על הנחישות.
בחלוף פחות משנה, הוא אף התכבד להבקיע את אחד השערים היפים ביותר בליגת האלופות. היה זה בדקת הפתיחה ברבע הגמר מול שאלקה, כאשר מנואל נוייר - הוא היה פעם בגלזנקירשן, זוכרים? - יצא כהרגלו מחוץ לרחבה והרחיק בנגיחה. הכדור הגיע לסטנקוביץ' בעיגול האמצע, והקשר שלח אותו בנגיעה אחת מושלמת לרשת החשופה. אלה שהכירו את פועלו באיטליה ממש לא הופתעו. טכניקת הבעיטה שלו הייתה מזהירה, והוא כבר הבקיע שער דומה מאוד נגד גנואה ב-2009.
את כל ההישגים, כל ארבע האליפויות במדי אינטר, כל ביצועים המופלאים, הוא הקדיש עמוק בליבו גם לאוהדי הכוכב האדום. הם עקבו אחריו בשקיקה והאמינו שיחזור בבוא העת למרקאנה כדי לסגור מעגל. אולי זה לא קרה בקריירה על הדשא, כי סטנקוביץ' פרש בגיל 34 בשל פציעות עוד כאשר לבש את החולצה השחורה-כחולה, אבל כמאמן הוא שב בגדול, ובצעד מפתיע למדי בשלהי 2019.
ההחלטה למנותו לא הייתה טריויאלית, כי לא היה לו ניסיון בסיסי כמאמן עצמאי כלל. למעשה, הכל הסתכם בתקופה קצרה למדי כעוזרו של אנדראה סטרמאצ'וני, הבוס לשעבר מאינטר, על ספסל אודינזה אי שם ב-2014. הפרשנים סברו שאין לו ידע טקטי מספק כדי להפוך למאמן במועדון כה גדול במונחים מקומיים, אבל דבר אחד היה בטוח - עם הרזומה שלו כשחקן והכריזמה האישית, הוא יכבוש את חדר ההלבשה ללא בעיות. אם תרצו, אפשר להקביל את ההשפעה שלו לזו של זינדין זידאן על הסגל של ריאל מדריד. זיזו לא היה גאון מבחינת אימון נטו, אך ההילה שלו הפכה אותו לבוס המושלם עבור כל הכוכבים הגדולים של הלבנים. זה בדיוק מה שעשה סטנקוביץ' בבלגרד - הוא איחד את השחקנים, הדביק אותם בתשוקה הבלתי נגמרת וגרם להם להאמין בעצמם הרבה יותר מבעבר.
עיתונאים סרבים רואים בו שילוב מעניין בין מוריניו לקרלו אנצ'לוטי. מצד אחד, רף הדרישות שלו גבוה מאוד, והעימותים בחדר ההלבשה יכולים להיות לוהטים אחרי הפסדים. בהזדמנות אחת, סטנקוביץ' אפילו כמעט הלך מכות עם השוער והקפטן מילאן בוריאן. מצד שני, הוא לא נוטה להעניק תדריכים טקטיים ארוכים מדי, אלא להציב את השחקנים בעמדות האופטימליות לדעתו, ולהעניק להם חופש פעולה.
האוהדים מזדהים איתו באופן מוחלט, גם אם לא תמיד מרוצים מבחירותיו. אי אפשר אחרת, והוא מדגיש בכל ראיון עד כמה התקפיד הזה חשוב עבורו. במהלך העונה שעברה, למשל, הוא קיבל פניות לא ממש מגובשות מסמפדוריה ומאודינזה על מנת לבדוק אפשרות להחזירו לאיטליה, והשיב בשלילה. "אולי זה יקרה מתישהו בעתיד הרחוק, אבל כרגע אני מרוכז רק במשימה אחת, וזה המועדון הכי חשוב בעולם עבורי", הצהיר הסרבי. הוא אף מקבל בתדירות גבוהה עצות מסינישה מיכאילוביץ', החבר הקרוב איתו שיתף פעולה בלאציו ובאינטר, אשר חש קרבה לכוכב האדום דרכו.
כעת, אחרי זכיה בשלוש אליפויות רצופות ובשני גביעי סרביה, המטרה החשובה ביותר היא ההעפלה לליגת האלופות. ב-2020 מעדה הכוכב האדום מול אומוניה ניקוסיה במוקדמות. בעונה שעברה, ההלם היה גדול כאשר היא נכנעה לשריף טירספול, במה שסטנקוביץ' מגדיר כפיאסקו הכי מאכזב של הקדנציה שלו. הפעם, עם חיזוק משמעותי מאוד שהתקבל בחלון ההעברות, הוא נחוש ללכת עד הסוף, ומכבי חיפה היא המכשול האחרון.
הניסיון האישי של סטנקוביץ' כשחקן בליגת האלופות עשיר במיוחד, אבל הוא טרם התנסה בה כמאמן. זה הצ'אנס הכי גדול שלו, והוא מוכן לקחת אותו בשתי הידיים. אם זה יקרה, החגיגה אחרי שריקת הסיום בגומלין עשויה להיות יצרית אפילו יותר בהשוואה לטירוף בבראגה.